תאונות דרכים קטלניות הם דבר של יום-יום. כשאנו שומעים עליהן, אנו נדים בראש, מצקצקים בשפתיים וחוזרים לעניינינו. עבור קרובי הקורבנות שום דבר לא יחזור לקדמותו, והם נידונים לחיים מתמשכים של סבל. גם לאותם "בני מזל" שרק נפצעו, מחכה תהליך ארוך, שאולי לא יסתיים, של החלמה מן הפגיעה הגופנית והנפשית.
התאונה עליה אספר כאן, לא זכתה לכותרת אפילו באחרון המקומונים. אך עבורי ועבור חברותי - כולנו נפגענו בצורה קלה - היתה זו טראומה אשר לא תישכח.
זה קרה יומיים לפני יום הולדתי ה-19, ואנו, שלוש חיילות בחופשה, ישבנו במכונית באחד מכבישי הצפון. היה זה יום חורף נעים, מושלם לטיולים, ואנו התענגנו על הנוף הירוק ועל השיר שהתנגן ברדיו ("אהבה באוויר"). לפתע שמעתי את הנהגת צועקת: "מה הוא עושה...", ואחר כך הדף ורעש ושוב שקט. שום דבר ממה שקראתי או ידעתי קודם לכן לא הכין אותי לאותו רגע. אחר כך היו צרחות ומישהו ניסה למשוך אותי החוצה. ניסיתי לעמוד על רגלי אך לא הצלחתי להתייצב, וכך פשוט נשכבתי לצד הרכב והתעלמתי מכל מה שמסביב. אנשים מתרוצצים, סירנות, אמבולנסים, משטרה ומכוניות חולפות - כל הבלגאן הזה לא נגע לי. שכבתי שם וניסיתי לסדר את הבלגאן שבתוך ראשי. שני גברים העלו אותי על אלונקה, ואני ניסיתי לומר להם שאני בסדר, אך המילים נתקעו. רק בדרך לבית החולים חשבתי על כך שהורי אינם יודעים כלל מה קרה, ואף אני עצמי איני יודעת מה מצבי ומה יהיה עלי. ואולי לא אגיע כלל ליום הולדתי ה-19 (מין פחד סתום שתמיד קינן בי).
מאוחר יותר התבררו לנו פרטי התאונה. הנהג הפוגע היה רופא שחזר ממשמרת לילה (באותו חדר מיון אליו הובאנו). הוא נרדם על ההגה, סטה ממסלולו והתנגש בנו חזיתית. הוא עצמו לא נפגע וליווה אותנו לבית החולים. אנו, שלוש הבנות, נחבלנו בכל חלקי גופנו. אני זכיתי גם לזעזוע מוח.
רגע התאונה נטוע בראשי תמיד, ואינני מפסיקה לשחזר את צירוף המיקרים שהוליד אותו, במיוחד בכל פעם שאני נכנסת לרכב (ומוודאת כמובן שכולם חגורים).
