בספטמבר 2012 הגיע ברק אובמה לשפל שממנו לא הצליחו הוא וארה"ב להתאושש. הנשיא האמריקני הודיע קבל עם ועדה, כי שימוש בנשק כימי מצידו של בשאר אסד יהווה קו אדום שיחייב את ארה"ב להתערב צבאית במלחמת האזרחי בסוריה. אסד צפצף ואובמה מצמץ.

אוזלת היד של אובמה בענייני העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט מעולם לא הייתה ברורה יותר. הוא העדיף להאמין לאסד ולבעלי בריתו במוסקבה, שהבטיחו שהנשק הכימי יפורק בפיקוח האו"ם. כן, אותו או"ם שאמור היה לפקח על תוכנית הגרעין האירנית ואותו או"ם שאמור היה למנוע מחיזבאללה להשתלט על דרום לבנון. התוצאה הייתה ידועה מראש: אסד הסתיר מספיק נשק כימי והמשיך לייצר חלופות לזה שהושמד. מאותה נקודה היה ברור, שארה"ב היא נמר של נייר.

ארבע שנים וחצי מאוחר יותר, עשויה סוריה להפוך למקום ממנו ימריא ממשלו של דונלד טראמפ מן השפל בו הוא מצוי. הנשיא הורה (7.4.17) לתקוף את בסיס חיל-האוויר בחומס, ממנו המריאו המטוסים שביצעו השבוע טבח כימי באוכלוסייה אזרחית ו-59 טילי "טומהוק" נחתו על הבסיס - ממנו פועלים גם מטוסים רוסיים. וזוהי הנקודה החשובה ביותר: טראמפ מוכן להתעמת במישרין עם אינטרס רוסי משמעותי.

הצל הכבד ביותר של נשיאותו של טראמפ הוא שאלת יחסיו עם ולדימיר פוטין. אין כל רע בגישה הבסיסיה שהציג טראמפ, ולפיה מוטב ששתי המעצמות יחיו בשלום ושהיחסים ביניהן יהיו טובים. להפך: העולם כולו ירוויח אם זה יהיה המצב. הבעיה היא, שקשה מאוד להסתדר עם בריון רצחני כמו פוטין, שמבחינתו כל האמצעים כשרים כדי להבטיח את שלטונו וכדי להחזיר את רוסיה לימי תפארתה. לכך יש להוסיף כמובן את התערבותה של רוסיה בבחירות לטובתו של טראמפ ואת סימני השאלה הרבים והקשים סביב מעורבותם של בכירים בסביבתו בקשרים בעייתיים עם אישים רוסיים.

בשל כל אלו, נראה היה שטראמפ לא יתעמת עם פוטין - ודאי לא בפומבי. אלא שההפצצה הלילה מראה, שגם לטראמפ יש גבולות ושיהיו מקרים בהם יבהיר לפוטין: עד כאן. חייבים גם לשים את ההפצצה בהקשר של הימים האחרונים. ניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם, האשימה את רוסיה כמעט במפורש באחריות להתקפה - בשל הגיבוי שלה למשטר אסד - והיו אלו מוסקבה ובייג'ינג שמנעו החלטה של מועצת הביטחון נגד אסד. בא טראמפ ואומר: הרוסים קשורים, יש להם לכל הפחות אחריות עקיפה, ולא אכפת לי מה דעתם; אני מגיב.

עם זאת, ככל שהפעולה האמריקנית מעודדת, יש עדיין לראות האם היא מהווה מדיניות או מהלך נקודתי. במילים אחרות: האם טראמפ פעל במקרה זה בלבד בשל הצעקה העולמית ובשל הברבריות שהפגין אסד, או שארה"ב תהיה מוכנה להתייצב מול רוסיה גם בנושאים אחרים - למשל: בנסיונותיה של מוסקבה להשפיע על הבחירות בצרפת ובגרמניה. עוד צריך לראות האם מדובר בשינוי אסטרטגי מצידו של טראמפ, שהרטוריקה שלו הייתה בדלנית בעיקרה, או שמא כאמור הוא רק מגיב על פשע מלחמה שלא ניתן להתעלם ממנו.

במבט רחב יותר על נשיאותו של טראמפ, ההפצצה בסוריה אינה פותרת בעיות יסוד: הסגנון הבוטה שלו, השליפות בטוויטר, חוסר היכולת לגבש קואליציות, העימותים הפומביים עם מדינות אחרות. מצד אחד, ההפצצה די עולה בקנה אחד עם אופיו התוקפני של טראמפ. מצד שני, היא יכולה להוות נקודת מפנה גם בנושאים אלו. היא יכולה להראות שבבית הלבן יושב מי שמוכן לקבל החלטות לא-פשוטות ולפעול במהירות, בנחישות וגם במידתיות.