השימוש בגרזן האינדיאני (טומהוק)

עדיין לא חלפו 90 ימי החסד של דונלד טראמפ בבית הלבן וכולם שכחו שהיה נשיא קודם בשם ברק ואובמה ונראה כאילו טראמפ נמצא שם מימים ימימה. בעיות רבות עומדות בפני הנשיא. החל מבלימת גלי ההגירה, התנעת הייצור במשק האמריקני, ייצוב המטבע המדיניות הפיסקלי וכמובן מדיניות החוץ.

הגורם המרכזי במדיניות החוץ של ארה"ב הוא כוח ההרתעה הצבאי. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה ביסס כוח זה וגרם שהמתיחות בין ארה"ב לברה"מ תהיה "קרה" ולא "חמה". כוח זה התמסמס לחלוטין במלחמת ויטנאם והסימן לכך הייתה השתלטות "משמרות המהפכה" האירניים על שגרירות ארה"ב בטהרן ששחרור אנשיה עלה לאמריקנים ביוקר רב. "מלחמת המפרץ" 1+2 הצליחו להחזיר במשהו את כוח ההרתעה אך המדיניות חדלת האונים, הנרפית והמטופשת של הנשיא אובמה שחקה אותו, פעם נוספת, לחלוטין.

אמר מישהו שבכדי להיות חכם אתה צריך סביבך איזשהו טיפש מצוי. באשיר אסד הוא הטיפש המצוי מהיום שעלה לשלטון בסוריה במקום אביו. בעוד שאביו הצליח להביא את סוריה למדינת מפתח במזה"ת הרי בנו, בטיפשותו, הצליח לדרדר אותה למדינה שתלויה כולה בתמיכה האירנית שהדבר היחיד המניע אותה הוא האינטרס האירני. "האביב הערבי" שהגיע, לבסוף, גם לסוריה מצא את אסד כמעט ללא תומכים מבני עמו והוא נזקק לתמיכה צבאית מסיבית של האירנים, ה"חיזבאללה" והרוסים. הם אלה שכל הזמן "הוציאו לו את הערמונים מהאש" והשאירו אותו בשלטון. עתה עשה הטיפש הסורי מהלך נוסף שכנראה, לטווח ארוך, חרץ את גורלו, הוא שב והפציץ אזרחים נטולי הגנה בגז עצבים (לאחר שהודיע בעבר כי סילק את כל הגז). הזעזוע שזה גרם בכל העולם (מלבד אירן ורוסיה) נתן לטראמפ את ההזדמנות לה חיכה בכדי לאושש את כוח ההרתעה הצבאי של ארצות הברית.

ארצות הברית מעורבת, במידה כזו או אחרת, במספר מוקדי אלימות צבאית. אפגניסטן, עירק, סוריה, סומליה, תימן והחשוב ביותר: צפון-קוריאה.

הגלגל התהפך

בימי אובמה המערכת הצבאית האמריקנית הוגבלה מאוד ונתנו רק היתרי פעולה הגנתיים וכנגד מטרות נבחרות בלבד. התוצאה: החמרה צבאית בכל המוקדים הללו. אומנם טראמפ דיבר, במהלך מסע הבחירות שלו, בתקיפות כנגד מדיניות חוסר האונים של אובמה והבטיח שינוי קיצוני, אך איש לא האמין שהשינוי יגיע כה מהר, אם בכלל. האיש שהופתע ביותר מכך היה פוטין, נשיא רוסיה. הוא ציפה להדברות אמריקנית עמו בנושא אזורי האלימות העולמיים כאשר הוא, פוטין, בעמדת כוח צבאית בגלל נכונותו להפעיל, בקלות, כוחות צבא בכל מקום שיש לו אינטרס. אך עתה, פתאום, התהפך הגלגל והאמריקנים תוקפים, ללא דיבורים מוקדמים והתרעות, מטרות צבאיות שבעבר לא התקרבו אליהן. הדבר מעמיד אותו בדילמה קשה. אם יגיב ויגרום לעימות צבאי אין לדעת לאן זה עלול להתדרדר כאשר ידוע בוודאות שארצו בפיגור רב לעומת ארה"ב. אם לא יגיב, או יירתע מתגובה, מעמדו בקרב בנות בריתו (סוריה, אירן ואחרים) ייחלש וישחק מאוד. לכן הברירה היחידה העומדת לו היא להגיע להסכמה מקומית או רחבה על סיום הסכסוכים האלימים. הסכמה פרושה פשרה ואולי גם פשרה מבישה. לכן נראה כי לטווח הרחוק יותר זהו סיום שלטונו של אסד וסיום ההשפעה האירנית בסוריה. מנגד, סביר להניח כי רוסיה תמשיך להיות בעלת השפעה שם.

אך, מבחינת טראמפ, ההפגזה בסוריה והטלת הפצצה הגדולה באפגניסטן מטרתן העיקרית היא איתות לצפון-קוריאה לעצור את הפיתוח הגרעיני והבליסטי.

קוריאה הצפונית היא בעייתה העיקרית של ארצות-הברית בעשורים האחרונה. ההצטיידות בפצצות אטום ופיתוח טילים בליסטיים אינם סתם ל"עשיית רושם" או להגנה. איש אינו מאיים על קוריאה הצפונית. המטרה של הפיתוח הגרעיני ברורה לכל שכנותיה. היא (צפון-קוריאה) מתכוונת לסחוט אותן, כלכלית, באיום הגרעיני כאשר להן אין תשובה ראויה חוץ מההגנה או ההתקפה האמריקנית והן כבר נוכחו לדעת עד כמה משענת זו רצוצה ובלתי אמינה בזמן נשיאותו של נשיא דוגמת ברק אובמה.

לכן הפעילות הצבאית בסוריה, באפגניסטן וכנראה בעוד מקומות בזמן הקרוב באה לאותת למנהיגי צפון-קוריאה מה צפוי להן אם ימשיכו לפתח את הגרעין ואת הטילים הבליסטיים. לדעתי, בפגישה עם נשיא סין, סוכמה דרך פעולה דיפלומטית לפתרון הסכסוך. עתה על הסינים לשכנע את הצפון-קוריאנים לכך.

אין ספק שהטלת הגרזנים האינדיאניים הייתה מהלך מפתיע וחכם שגרם לכולם להתחיל לחשוב ולחשב מחדש את המצב הבינלאומי.