שבעה ימים אחרי שיצאנו-גורשנו ממצרים חווינו חרדה קיומית על שפת ים סוף בלי לדעת אנה נפנה; מצרים מאחור, הים מלפנים ומהצדדים מִדְבָּר, שאין טעם לברוח אליו כי המצרים ירדפו אחרינו גם שם. יוצא אם כן שבקיעת ים סוף לפני בני ישראל והטבעת המצרים בתוכו השלימה את המהלך של יציאת מצרים. כבר מכאן אפשר להבין שיציאת מצרים היא פעולה נמשכת, לא מהלך חד-פעמי. בעצם, המהלך הזה לא הסתיים עד היום, שעל כן התורה מצווה אותנו לזכור את יציאת מצרים (כדי לצאת ממנה) בכל יום. בפשט, יציאת מצרים פירושה לא להיות שם, להתרחק. ואחרי שיוצאים - לאן הולכים? בשבוע שעבר הבאנו את התשובה: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה.

למחרת היום של יציאת מצרים מתחילים לספור את הימים. היום הראשון, אומר ספר החינוך, מוקדש להפנמת החוויה והמסר של עצם השחרור מעבדות: כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר. אבל למחרת מתחילים לספור את הימים. לאיזה צורך, מה הרעיון של הספירה הזאת? ובכן, אומר בעל "החינוך" מכיוון שידענו כי היעד שלנו הוא קבלת התורה, ספרנו את הימים: להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו (יעדו) וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.

זה היה לפני שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ותשע שנים, ספרנו וקיבלנו את התורה ביום החמישים. אבל אנחנו ממשיכים לספור גם היום את אותם ימים, מה הרעיון? הרעיון הוא כנ"ל, יציאת מצרים היא פעולה נמשכת, כי בכל יום יהודי צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. וזה צריך להיות גם היחס לקבלת התורה, צריך לקבל אותה מחדש בכל יום. אלה שתי תנועות נפש שמשמעותן היא התרחקות מהרע - יציאת מצרים, וחתירה אל הטוב - קבלת התורה. וזו כמובן עבודה לכל החיים. זה הרעיון של ספירת העומר, מצווה שמקיימים אותה בכל שנה בימים שבין פסח לחג השבועות. אלא שכדי להתרחק מהרע צריכים להגדיר בדיוק מהו רע וכך גם לגבי חתירה אל הטוב.

להיות מודעים ליעד

כי תמיד, כבר בשעה שיוצאים ממקום כלשהו, צריכים לדעת לאן הולכים, לסמן את היעד. כשיצאנו ממצרים היה לנו יעד וגם כעת יש. אבל כידוע, האדם אינו יכול להיות בעל הסמכות לקבוע מה טוב ומה להפך, כי בדרך כלל נטיותיו הטבעיות אינן מאפשרות שיפוט ערכי בלתי תלוי. והראיה שבכל נושא כזה מתגלעות בין אנשים וקבוצות מחלוקות קיצוניות ביותר. לכן, אפילו עבור עצמו אדם אינו יכול להחליט מהי המצרים שממנה עליו לצאת, מהו הרע שממנו עליו להתרחק, וגם לא מהו הטוב האמיתי שאליו הוא צריך לחתור. בשביל זה הקב"ה נתן לנו את התורה שקובעת ברורות מהו טוב ומה אינו. לכן בכל שבוע אנחנו קוראים ולומדים את פרשת השבוע, כדי לדעת וליישם.

בפרשת השבוע שלנו, שמיני, מציינת התורה אילו בעלי חיים מותרים לנו באכילה ואילו אסורים. בסוף גם כתוב הנימוק (ויקרא יא): [מד] כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. יכול להיות אדם שבדרך הטבע אינו נמשך לאכול שקצים, זה מעורר בו גועל. אומרת התורה שזו לא סיבה מספיק טובה שלא לאכול אותם. הסיבה של יהודי להימנע מאכילתם צריכה להיות: [מה] כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מה הקשר בין יציאת מצרים ובין אי-אכילת שקצים? התשובה היא, אומר הקב"ה, זו לא הייתה רק הוצאה ממצרים, זו הייתה העלאה והתפקיד שלכם הוא לחתור יותר ויותר למעלה.

וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים זו החתירה כלפי מעלה, לעלות במעלות הקדושה, בכל יום להיות יותר טוב מאתמול גם ברמה האישית וגם ובעיקר ביחס לזולת. ומהיכן לוקחים את הכוחות לְהִתְעַלוּת כזאת? כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. הקב"ה נותן לנו את הכוח לזה אם רק נשמור לעשות את מה שציווה אותנו. וכנ"ל, העשיה צריכה להיות מתוך מודעות שאנחנו עושים או לא עושים מפני הציווי, לא מפני שזו הנטייה הטבעית שלנו. הרעיון הזה נמצא גם בשמה של הפרשה ובפסוק הראשון שלה (פרק ט): [א] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי... שבעה ימים תירגלו את העבודה במשכן וביום השמיני התגלתה בו השכינה. השמיני מייצג את הקדושה שמעל הטבע, מעל השבת שהיא מוקד הקדושה במסגרת השבע. ואל המדרגה הזאת אנחנו מצווים לחתור.