האדמו"ר והגאון

היום נשמע הסיפור הלא יאומן הזה כלקוח ממחוזות הדימיון: האדמו"ר מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן, שחי בתל אביב בראשית שנות המדינה, נהג לבוא ביום העצמאות לבית הכנסת הגדול בתל אביב ולומר תפילת הלל בציבור. כשהמתפללים יצאו בריקודי הודיה לאחר התפילה בבית הכנסת, השתלב הרבי במעגל בהתלהבות עצומה.

הרבי סיפר, שכשהיה גר בווינה שבאוסטריה, השתלטו הנאצים ימ"ש על העיר והתעללו ביהודים. כדי לבזותם, בחרו דווקא בו, רבם של יהודים, להיות האיש שמטאטא את הרחובות. הם תחבו בידיו מטאטא גדול והכריחוהו לעסוק במלאכה המשפילה. סיפר הרבי, שתוך כדי טיאטוא, הוא התפלל חרש: 'ריבונו של עולם, הלוואי שאזכה לטאטא רחובותיה של ארץ ישראל'.

לאחר מכן, תחבו לידו דגל נאצי וכפו עליו להניפו בראש בניין גבוה. תוך כדי מעשה מילמל: 'ריבונו של עולם, אני מתחנן שאזכה עוד להניף את דגל ישראל במקום גבוה בארץ ישראל'.

משזכה להינצל מידי המרצחים ועלה ארצה, הקפיד לקום בכל שנה ביום העצמאות בשעה שלוש לפנות בוקר, ויצא לטאטא את הרחוב הסמוך לביתו. לאחר שקיים בהידור את נדרו, נטל את דגל ישראל וקבעו על הגג בשמחה עצומה, והלך להתפלל עם הציבור ולומר הלל בבית הכנסת הגדול בת"א, "ובכך הודה לה' שקיבל את תפילתו וזיכהו לעלות לא"י".

ועוד מעשה, שנראה היום, לנוכח ההקצנה החרדית, הזוי לחלוטין, פרי הדימיון: "נזדמן לי", העיד הרב שמואל הכהן אבידור, עורך השבועון הדתי-חרדי 'פנים אל פנים', ולימים מגיש תוכניות על פרשת השבוע בטלוויזיה, "להצטרף לאדמו"ר מסדיגורא בנסיעה במונית... בהגיעה לבית הבימה, הבחין הרבי בתכונה בכיכר. 'מה קורה?', שאל. 'כנס עולמי של ראשי עיריות', השבתי. משהתקרבה המונית לבית הבימה, הבחין הרבי בדגלי האומות המקשטים את הבית. לפתע נשמעו צלילי ההימנון הלאומי לכבוד נשיא המדינה, שהגיע לכנס. סימני התרגשות נראו על פני הרבי. הוא הורה לעצור את המכונית. בעיניים עצומות הקשיב בדביקות לצלילים.
"כשנסתיימה השירה והמכונית זזה, אמר באיטיות, כאדם המונה מעות: 'אם כל העמים מכבדים את ההימנון שלנו, הייתכן שאנו ננהג בו זילזול? אין להמשיך בנסיעה כששומעים את ההימנון. לדברים כאלה יש להתייחס בכל הכבוד... רק לפני שנים מעטות היינו לעג וקלס בעיני הגויים, מוכים וסחופים. והנה זכינו בחסדי ה' שנציגים מכל העולם באים ללמוד מהישגינו. אין כלל להבין את אלה שאינם רואים את גדלות הדבר הזה".

דגל המדינה

אז, בעשורים הראשונים למדינה, הכירו מרבית גדולי הציבור החרדי בעוצמתו המופלאה של נס התקומה. האדמו"ר מסדיגורא לא היה לבד. הגאון רבי יוסף כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' (שכיום הפכו חלק מתלמידיה לקנאים אנטי ציוניים קיצוניים), הניף את דגל המדינה על בניין הישיבה בימי העצמאות, על אפם וחמתם של ה'קנוֹאים'. הרב מנחם שך הלך בדרכו ולמרות הסתייגותו המפורשת מהציונות הורה להמשיך במסורת זו. וכשדיווחו לו שקנאים מתלמידי הישיבה הסירו את הדגל, ציווה לתלותו מחדש על-מנת שיתנוסס על בניין בהישיבה לאורך כל יום העצמאות. בשטיבלאך של חרדים בערים הגדולות אמרו הלל ביום העצמאות. אפילו החזון אי"ש, שהסתייג מהמדינה בשל "השלטון הכפרני" שבה, הודה כי המדינה היא סוג של "חיוך משמיים", כלשונו.

היום קם דור חדש שלא ידע את יוסף, ומורד בחזון התחיה. הם אינם "רואים את גדלות הדבר הזה", כפי שראה האדמו"ר. האם באמת לא רואים? ודאי שהכל רואים בהתגשמותו חזון קיבוץ הגלויות, שהובטח בפי נביאי האמת, ועליו פסק האמורא הארצישראלי הגדול רבי יוחנן: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ". אבל יש שמסרבים להכיר במציאות. מתעלמים מהעובדה שמדינת ישראל, חזון הדורות, היא האירוע המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל, מאז הוגלה לפני 1,981 שנה, לאחר מרד בר כוכבא; ומן התעצמותה האדירה של המדינה היהודית שהייתה למעצמה בכל קנה מידה: כלכלי, צבאי, מדעי, טכנולוגי, חקלאי, ומה לא? אפילו העובדה, שמעולם לא היו בארץ ישראל כל כך לומדי תורה, למעלה ממיליון, כבימינו, ומהם רבבות הסמוכים על קופת הציבור במעט או ברב, אינה מרשימה אותם.

אבל אפשר להבין אותם. קשה להם להשלים עם העובדה, שדגל קיבוץ הגלויות ובנין הארץ, הונף דווקא בידי יהודי מתבולל (שמכונה בביטאוניהם ההזויים, בנחרת בוז: 'הוזה המדינה'). קשה להם להשלים עם בחירת ההשגחה בבנימין זאב הרצל, ליזום את מימוש חזון הנביאים. הם לא מוכנים ליישר קו עם ההשגחה העליונה. אין להם אלוהים. הם לא מעכלים שהקב"ה מאס באלה שגרסו ש"חיינו אלפיים שנה בלי מדינה ונחיה עוד אלפיים שנה בלעדיה" והעביר את משימת התקומה והתחיה הלאומיות לידי אלה שמרדו באמירות נואלות אלה של העדפת הגולה ומעדיפים כנראה את חיי הניוון בגולה.

כל מי שעיני בשר לו רואה, גם מבלי להבין בסודות שמיימיים כמוסים, שמשמים מסייעים לעם ישראל. אין יום ללא נס. אבל רק גדול כהגר"א מווילנה (שהחזון אי"ש הישווה אותו לדרגתם של משה רבינו, רבי יהודה הנשיא, רב אשי והרמב"ם), העז לחשוף בפני תלמידיו סודות שמאחורי הפרגוד: שני מועדי גאולה צפויים בא"י, ושניהם בחודש אייר: ב-20 לעומר (ה' באייר, יום הכרזת העצמאות) וב-42 לעומר (כ"ז באייר, ערב יום שיחרור ירושלים).

ניתן לשער שאילו חי בזמננו הגאון האדיר רבי אליהו מווילנה (הגר"א), שכל כך השתוקק לבנין הארץ וגאולתה, ודאי היה נוהג ממש בדרכו של האדמו"ר מסדיגורא.