שני ימי זיכרון ועוד יום העצמאות כמעט ברצף, זה גובל בעומס יתר וזה מזמין התבוננות והשוואה של המציאות אל מול השאיפות. כשיש פער בין השאיפות ובין המציאות זה מצב טבעי, המבחן האמיתי הוא עד כמה דבקים ביעדים השאפתניים. עד כמה, אם בכלל, מתייחסים אל המציאות העכשווית כאל מקפצה לקראת עתיד טוב יותר. כי יכול להיות גם שמשלימים עם המציאות כפי שהיא ואל השאיפות מתייחסים כאל חזון שלעולם לא יתגשם. והדברים מתחדדים כאשר מדברים על מציאות ועל שאיפות של עם. כי גם אם יש מחלוקת לגבי המציאות, היא אינה מתייחסת לעובדות אלא לפרשנות שלהן, כיצד להבין את מה שקורה. אבל ביחס לשאיפות יכולות להיות מחלוקות עמוקות מאד.

גם השבת אנחנו קוראים שתי פרשות, אחרי מות וקדושים. התוכן של שתי הפרשות הוא בעיקר אזהרות מפני סטיה מהדרך שמתווה התורה תוך קביעה שסטיה כזאת עלולה להוביל חלילה לחידלון. הפרשה השנייה גם מציבה בפנינו יעד מוגדר (ויקרא כט): [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ידועים הפירושים השונים של רש"י ורמב"ן לציווי הכללי הזה, רש"י: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". ורמב"ן אומר: "ולפי דעתי - אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב" כי חייבים לפרוש מאיסורים אבל זה לא מספיק כדי להתקדש. אלא הציווי הוא להיזהר מהתמכרות לדברים שאינם אסורים, כדי שלא "יהיה נבל ברשות התורה".

בהמשך יש הרבה מצוות שעשויות להוביל אותנו אל היעד של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ ובהן בולט מאוד חלקן של המצוות שבין אדם לחברו. למשל: [טז] לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, מסתבר שאיסור רכילות ולשון הרע הוא מהתורה שבכתב, והמשך הפסוק מלמד עד כמה חמורה הרכילות ומה היא עלולה לגרום: לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ה'. רכילות עלולה לגרום נזק כבד גם אם הרכלן לא התכוון לכך. שכן כאשר מספרים דברים רעים על מישהו, אפילו אם בסוד, לאדם אחד, טבעי הוא שהם מתפרסמים ובסופו של תהליך הוא עלול להינזק מאד. עם זאת יש מקרים שבהם חייבים לרכל; כגון אם נודע לנו על סכנה האורבת למישהו, שמתכוונים לפגוע בו, חייבים להזהיר אותו ואין בזה עוון לשון הרע.

מי זכאי לדין רודף

אצלנו, לא מתייחסים בכלל לציווי לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, הוא כאילו לא קיים. אומנם בימי הזיכרון ויום העצמאות נשמעו המון דברים טובים, אבל יש עוד כמה מאות ימים בשנה ובהם הפה והמקלדת משוחררים לגמרי. אין אצלנו בלמים בכלל. קטונתי מלנסות לשער את חומרת הנזק החברתי המצטבר, אבל על פניו נראה שהוא כבד מאד. אומנם אפשר להתנחם בכך שיותר ויותר יהודים מגלים בעצמם, ואף אומרים, כי נקעה נפשם מהסגנון הזה, אבל עדיין הוא שולט ברוב כלי התקשורת הממוסדת, ומי הוא חכם וידע להעריך את הנזקים המצטברים בנפשות הצעירים, אלה שעדיין לא למדו למיין את הטוב מהרע. והטענות הן אל ההנהגה שאינה יוצאת חוצץ נגד התופעה המחליאה הזאת.

לעומת זאת, הציווי "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" נראה כאילו הוא מובן מאליו, הוא אפילו נכנס לספר החוקים של המדינה, אבל האם באמת אנחנו מקיימים אותו? וכיצד? והרי מהפסוק הזה לומדים גם את דינו של רודף, שהורגים אותו כדי להציל את הנרדף. אומנם אנחנו כבר אחרי ימי הזיכרון וגם אחרי יום העצמאות, אבל האם מותם של כל חללי צה"ל וחללי הטרור, הי"ד, היה בלתי נמנע? האם נעשה כל מה שצריך היה להיעשות כדי למנוע את הפגיעה בהם? לענ"ד התשובה היא לא בא' רבתי. יקצר המצע מלמנות את האירועים הרבים שבהם סיכנו חיי יהודים ואף קיפחו את חייהם לשווא, הי"ד, וגם אין זה עניינו של מדור זה. הבעיה היא שממשיכים להעמיד חיי יהודים וגויים בסכנה, כשיטה. פוליטית?

מאיזה שורש צומחת אזלת היד הזאת, שלא לומר ההפקרה המודעת של חיי אדם? ברור שלא מפרשת השבוע, לא הראשונה וגם לא השנייה שקוראים השבת. אדרבה, היא צומחת על מצע שמנותק מפרשת השבוע בכלל ומהפסוק המדובר בפרט. כי הפסוק הזה, שמורה לנו "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" מסתיים בתזכורת "אֲנִי ה'". שכן אי-אפשר לסמוך על השכל האנושי שיוביל אותנו בהתמודדות כל כך מורכבת, בשביל זה צריך את המודעות המתמדת שזהו ציווי ה' וזו הדרך שמובילה אל היעד הנכסף: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. התזכורת הזאת, אומר לנו רש"י, עניינה הוא להזכיר לנו שיש מי שמחזיק בסמכות העליונה והוא: נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע. הגיע הזמן שנקבל על עצמנו לחתור אל היעד: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.