הולך רכיל

בהעלותך

אוֹרָה שֶׁל הַמְּנוֹרָה

אוֹרָהּ שֶׁל הַמְּנוֹרָה עוֹלֶה מִן הַתּוֹרָה

מְאִיר עֵינָיִם וּמְלַמְּדֶנוּ מִשְׁנָה סֻדוּרָה

לַמְרוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינֶנּוּ מִקְשָׁה אַחַת

יָכֹול לִלְמוֹד לְהַסְכִּים וְלַחֲלוֹק וְלָדַעַת

וְלֹא לְהִתְחַשֵּׂב בַגּוֹיִים מִדַּעַת

אוֹרָהּ שֶׁל הַמְּנוֹרָה בּוֹהֵק וְלֹא דֹּוֹעֵךְ

עוֹלֶה בְּעָצְמָה וְּשׁוֹאֵב לוֹ דֶלֶק שֶׁצּוֹרֵךְ

הוּא נִזּוֹן מִמְקוֹרוֹת אַדִּירִים מְנִי אָז

עַל אַף חֻלְשָׁה פֹּה וְשָׁם הוּא עָם נוֹעָז

לְפִיכַךְ תּרוּמָתוֹ טוֹבָה מִפָּז

גָּם לֹא חוֹסֵךְ שִׁבְטוֹ מֵעַצְמוֹ יִשְׂרָאֵל

וְהוּא מַקְדִּים בְּמַעֲשָׂיו בוֹא הַגּוֹאֵל

כִּי הוּא נִזּוֹן בְּהָאִירוֹ לְשֶׁמֶן זַיִת זָךְ

בְּבִנְיָן בֶּית אֱלֹהָיו נִדְבַּךְ אַחַר נִדְבַּךְ

זוֹכֵר מְנָיִן בָּא וְיַעֲדוֹ לֹא שָׁכַח


האספסוף מסית ומדיח את העם

הדברים בפרשה מעוררים התעלות נפש בתאור הלויים ועבודתם באהל מועד במשכן, מדובר בשנה הַשֵּׁנִית לצאת ישראל ממצרים בעשותם את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחדש ניסן, ובהמשך מצוה הקב"ה את ישראל כי בבואם לארץ המובטחת עליהם להתנהג עם הגר שיגור עימהם והאזרח כמו על בני ישראל, חוקה אחת יהיה להם. לכאורה המסע במדבר היה כפי שנקבע מראש, שבט שבט על דגלו ומקומו, דגל מחנה בני יהודה בראשונה ודגל מחנה דן במאסף, אלא שיש מעבר בכתוב לתאר התנהגות בני ישראל מלא תלונות כרימון. גם כאן מעבירים את האשמה על כך למסיתים ולמדיחים שהם ה"אספסוף" אותו ערב רב שנאספו על ישראל בצאתם ממצרים. הפעם התלונה על הַמָּן" והגעגועים לאכילת בשר בְּאָמְרַם: זכרנו את הדגה שאכלנו במצרים חנם (זה שקר כי כעבדים במצרים שלמו גם על התבן שצרכו לתעשיית הלבנים) קשואים ואבטיחים ובצל ושום, נאמר: ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. התנהגות זו "הבעירה" חמתו של הקב"ה ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה: (יא/א) משה כדרכו פנה לקב"ה: ויאמר משה אל ה' למה הֲרעֹתָ לעבדך ולמה לא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיך לָשׂוּם את מַשָּׁה כל הָעָם הַזֶה עָלָי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שָׂאהוּ בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבע לאבתיו (יא/ יא,יב). בעוד משה עושה למען העם, במחנה התרוצצו שני אנשים אלדד ומדד והתנבאו. לא נאמר מה התנבאו ולא נעשה נסיון להשתיקם, להפך מִן התשובה שנתן משה לנערשספר לו על שני אלה (יש סברה כי הנער היה זה גרשם בן משה ), נשמע משה כמי שמעודד אנשים כמו אלדד ומודד להתנבא ולא ראה בכך משום פגיעה במעמדו ובשליחותו והגיב באמרו: מי יתן כל עם ה' נביאי כי יתן ה' רוחו עליהם (יא/כט) . יחד עם זה משה מכיר את ככפוי טובה כי הרי הוא איננו מקשה כמנורה המסמלת אחדות "שופעת אור". תלמוד לומר: העם כאצבעות היד שאין כולן שוות כך בני העם לא כולם שווים. יש המעלים אור ויש המפילים חשכה על עולמנו ויש הרוטנים ונרגנים כשטוב להם, ויש שמקבלים את המעט ומודים וכל אלה "ממך יָצְאוּ", ואילו המדברים סרה "מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", כדברי ישעיהו הנביא שאמר: מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, (ישעיה מט/יז) יורחקו מתוכנוּ. כי אלה כמו תפוח ובתוכו תולעת הוא שלם מבחוץ ורקוב מבפנים.

משה בוחר הנהגה לעם

משראה משה שְחָתְנוֹ רְעוּאֶל הַמִּדְיָנִי הוא יתרו, אשר הִתְגַּיֵר, לא נעתר למשה שבקש ממנו: אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים (י/לא). אך חָתְנוֹ לא המשיך ללכת עם ישראל וחזר אל עמו אל מולדתו באמרו: לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. (י/ל) משה עשה כדבר אלוהים שאמר לו: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם (באותו מעמד) ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך (יא/חז,יז). זאת מפני שמשה אמר לקב"ה: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני (יא'יד) בחירת שבעים אלה, מקרב העם מקרב אלה שהיו שוטרים עברים במצרים מֻכִּים על-ידי המצרים על כי אינם לוחצים די על בני עמם בעבודתם בחומר ובלבנים, שנאמר: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בני ישראל (שמות ס/'ד). לכן אלה נמצאו ראויים להיות מנהיגי העם ליד משה. כדי שהעם יתיחס אליהם בכבוד ובמורא נכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה וך העם יכבד אותם וְיֵדַע כי לא הם שבקשו להיות מנהיגים, אלא שהם נבחרו על-ידי הקב"ה לכך. מדובר בשנתיים מיציאת ישראל ממצרים, אז רואים מתחילים לראות ניצני הממשל הקיבוצי ולא שלטון יחיד. שבעים נבחרים אלה במרוצת הזמן נכירם כסנהדרין,בחירת השבעים נעשתה בקלפי. נבחרו בשמותיהם ששה מכל שבט ורק משני שבטים נבחרו רק חמישה מכל אחד. לכן מספרם איננו שבעים ושנים אלא שבעים בלבד. סנהדרין זו נודעה במרוצת השנים כדנה ופוסקת וקובעת הלכות התורה כיון שרוח השם ירדה עליהם. אלדד ומדד שנזכרו קודם לכן הם היו שנים מבין השבעים.

אין לדבר על אדם טוב או רע אלא בפניו

המדבר על אדם שלא בפניו, נחשב כ"הולך רכיל" אף אם אמת דבר, גם אם הדברים שדבר אינם דִּבֵּר רַע, דבור זה נקרא "לשון הרע", אפילו הדבור כולל דברים נכונים. בעניין זה חשוב גם הַהֶקְשֶּר שבהם הדברים נאמרים, ואופן אמירתם אל האדם שלו אומרים דברים אלה. תאור והגדרות אלה עולים מן הדברים שנאמרו על-ידי מרים הנביאה אל אחיה אהרן הכתובים בסוף הפרשת בהעלותך. הדברים נאמרו על-ידי מרים: ותדבר מרים ואהרן במשה..(יב/א) רש"י אומר כי אין דבור בכל מקום אלא "לשון קשה" - היא דברה ולא אהרן. זאת בהגיע העם בלכתו במדבר לחנות ב"חֲצֵרוֹת". מרים שמעה בהנבא אלדד ומדד במחנה שצפורה אומרת: אוי לנשותיהם של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשים מנשותיהם כדרך שפרש בעלי ממני. משם ידע והגידה לאהרן זאת אחרי שנולדו להם שני בנים כשהטיל הקב"ה על משה להיות נביא, לכן כנביא היה עליו להתבודד ואיננו יכול להיות נשוי נושא בעול גדול בנים. מרים בקשה להביע בפני אהרן אחיה הבכור את צערה על גרוש צפורה ולא דברה בגנותה או בגנות משה כשאמרה: "האישה הכּוּשִׁית" אשר לקח משה. מרים דברה רק בשבחה של צפורה כאשה יפהפיה - נאה שנאמר: שחורה אני ונאוה בנות ירושלים (שיר השירים) כ"יְפַת מַרְאֶה" (בגימטריה מנין של המלה כושית 736 ושל יפת מראה 736). כיון שדברים אלה בשבחה של צפורה נאמרו שלא בפניה, נחשבו "דברי רכילות" ב"הולכת רכילות". מיד לאחר אמירת דברים ללמד זכות על משה ועל היוו נאמן לו כך: וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו אליו והקב"ה אמר להם: שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אתודע, בחלום אדבר בו: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פֶּה אֶל פֶּה אדבר בו וּמַראֶה ולא בְּחִידֹת ותמֻנַת ה' יביט ומדוע לא ירֵאתם לדבר בעבדי במשה הקב"ה העניש את מרים שאמרה את הדברים: וְהִנֶּה מרים מְצֹרַעַת כַּשָׁלֶג. ומה עושה משה במקרה זה איננו כועס על מרים, הוא פונה אל הקב"ה בתפילה בעבורה שנאמר: ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה. ואף על-פי כן נענשה מרים וַתִּסָּגֵר מחוץ למחנה שבעת ימים והעם חכה לה מאהבתו והערכתו לה, נענשה על-אף היותה נביאה נהג הקב"ה ככל האדם ורק לאחר תֹּם שבעת הימים, נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן. (יב/טז) שני לקחים נלמדים מְעִנְיָנָה של מרים: האחד גם אמירת אֱמֶת על אדם שלא בפניו לא רצויה שמא תתפרש לא נכון, לא כל שכן אם מדובר בעלילה שלא הייתה ולא נבראה. לעומת זאת אהרן מתואר כאן כשומע פסיבי לכן לא נענש כי הוא לא יזם דברים אלה.


דָּבָר זֶה חוֹזֵר וְנִשְׁנָה כִּי הַהוֹלֵךְ רָכִיל נֶהֱנָה

הָיָה וְהַשּׁוֹמֵעַ נַעֲנָה כָּמוֹהוּ כְּנוֹטֵל חֶלֶק בָּהּ

רְחַק מֵרָע וַעֲשֶׂה טוֹב דַבֵּר אֱמֶת וְקֹדֶם חֲשׁוֹב

גָּם כַּוָּנָה טוֹבָה תַזִּיק כְּשֶׁנֶּאֱמֶרֶת לַשַּׁוְא וְלָרִיק

הַהוֹלֵךְ רָכִיל אַף אִם אֱמֶת דִּבֵּר אֵינוֹ צַדִּיק

לְהַרְהֵר בְּטֶרֶם נְדַבֵּר לֹא מַזִּיק

כְּשֶׁם שֶׁיֵּרֵא שָׁמָיִם לֹא יְצַיֵן מוּם-שְׁתוּם עָיִן

לַמְרוֹת שֶׁזֹאת הָאֱמֶת בְּמוּם זֻלָּתוֹ אֵין לְחַטֵּט

וְהַמְחַטֵּט כְּטוֹב לְבָבוּ זֶה מִחוּץ לַמָּחָנֶה מוֹשָׁבוֹ

יֵהֵא זֶה מַנְהִיג נִשְׂגָבִי רַם וְנִשָּׂא וַאֲפִילוּ נָבִיא

הַמְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ וְלֹא נִכְלַם כָּמוֹהוּ כְּשׁוֹפֵךְ דָּם

לֹא עִקַּר לִהְיוֹת צוֹדֵק הֱיֶה חָכָם