היא ישבה מולי עם השדיים בחוץ. בעצם, לא ממש בחוץ, הפטמות היו חבויות מתחת לחזייה שחישבה להתפוצץ לנוכח הלחץ שהפעילו עליה זוג העופרים.
"שלום, אני אביגיל (שם בדוי), דיברתי איתך בטלפון לפני שעה, ואמרת לי להגיע. אני רוצה לעבוד במלצרות".
עקב נימוסים שטרם התגבשו סופית, קרה לי שבלהט העבודה (גם כן תירוץ...) לא זכרתי להזמין את אורחיי למשקה. הפעם לא שכחתי. פשוט התייבש לי הפה.
"מה תשתי"? שאלתי.
"מים קרים", היתה התשובה.
לה הזמנתי מים מינרלים, ולי אספרסו גמד.
יש להן טריק, ש(כמעט) תמיד עובד. בטרם תצאנה לראיון עבודה, הן מתקינות את עצמן למלחמה פסיכולוגית. מול המראה, אחרי שסיימו להתאפר קלות, הן נוהגות לחזק עד כמה שאפשר, את המראה הסקסי, באמצעות חזייה נכונה ומחשוף עמוק. רוב הגברים מתקשים לעמוד איתן מול מתקפה מוחצת, של מי שהטבע חנן אותה בנתונים מרשימים.
עכשיו היא יושבת מולי. מבוכה קלה, ורסיסי זיעה, בצבצו במצחי. חשתי מותקף. היכן הן הפמיניסטיות, הרהרתי, דווקא עכשיו כשצריך אותן, אף אחת לא בסביבה. המוח שלי עבד על טורים גבוהים.
הוצאתי ניירות ועט, והתכוונתי לרשום פרטים.
"בת כמה את? איפה את גרה? ו"...
"עצור"! הפסיקה אותי. "לפני שאנחנו מתחילים אני רוצה לברר קודם משהו. אני רוצה לעבוד במלצרות, אתה יודע, אבל יש לי בעיה. חשוב לי שהשם שלי לא יופיע בספרים של העסק".
"מדוע"? שאלתי.
"מפני שאני מקבלת דמי אבטלה", היתה התשובה.
"את מקבלת דמי אבטלה, מפני שאת מובטלת", אמרתי, "אני מניח שאם תמצאי עבודה, אז דמי האבטלה יופסקו".
"לא הבנת. אני רוצה להתפרנס ממלצרות, בתוספת לדמי האבטלה".
"האם זה תנאי בל יעבור"? שאלתי.
"כן, זהו תנאי בל יעבור", השיבה.
יא-אללה, הרהרתי. איך אומרים לשדיים כאלה לא? אלוהים, במה חטאתי? למה המבחנים האלה, לעזאזל?
כל מסעדן יודע: שדיים עם הנפח הנכון, יכולים להרים את הפדיון של העסק. מה עושים? הרמתי את מבטי וראיתי פנים מחייכות עם הבעה רכה. התבוסות שנחלתי בעבר בתחרות עם שדיים כאלה, הקשיחו אותי.
"אני מצטער, לא אוכל להיעתר לתנאי הזה שהצבת בפני", השבתי.
קיוויתי שתגמיש את עמדתה אלא שהיא היתה תכליתית.
"תעשה לי טובה", אמרה, ושלפה נייר, "תחתום לי כאן שאני לא מתאימה".
"אבל את מאוד מתאימה", הדגשתי את סירובי.
"מה איכפת לך, תחתום", התחנחנה.
לא חתמתי. היא קמה, שלוק אחרון מהמים, אמרה שלום צונן, ויצאה.
"נו, מתי היא מתחילה לעבוד"? שאל אותי בנג'ו (אחי).
"לא קיבלתי אותה לעבודה", השבתי.
"נרי, אתה צריך רופא", הוא סיכם בשלוש מילים את דעתו עלי.
"לא אחי, המדינה צריכה רופא", השבתי. חוסר האונים ניכר בפני.
אני לא נאיבי. אין לי ספק שהיא תמצא מי שיעסיק אותה באותם תנאים שדחיתי. ובעוד כמה שנים, כשתהיה אמא, ברור לי על איזה ערכים היא תגדל את ילדיה. גם זאת אחריות של אם דואגת, במדינה "נותנת". תרתי משמע...
מוגש כשירות לארגונים החברתיים, שרואים סוג אחד של מובטלים. יש יותר.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
