אחרי החלטת מח"ש המבישה לא להגיש כתבי אישום נגד 13 רוצחי המפגינים הערבים באירועי אוקטובר 2000 עולות הרבה תהיות לגבי מה היה תפקידה של המחלקה הזו באחת מהצמתים ההיסטוריים של מדינת ישראל. מח"ש נכשלה. על ראש מח"ש להתפטר, על השרה הממונה להתפטר. במדינה מתוקנת, פוליטיקאים בעלי אתיקה הומאנית ומקצועית היו מסיקים את המסקנות, ומיד.
ועדת אור הצביעה על הפשעים שבגינם היו אמורים להישפט מספר פוליטיקאים ואחראים מיניסטריאליים ועוד מספר פושעים שלחצו בפועל על ההדק. הוועדה הצביעה על כשל של ראשי המשטרה דאז, ושל הדרג המדיני באותו זמן.
ועדת אור לא עסקה בחקירה פלילית, והשאירה את העבודה למח"ש מתוך ציפייה שמח"ש תביא את האחראים לדין ותעשה את המוטל עליה. אבל מח"ש עשתה כפי שהיא תמיד ידעה לעשות. היא מצאה לשוטרים המעורבים את הסולמות הדרושים להם כדי לצאת זכאים, עוד לפני שיעמדו בפני בית משפט. בושה וחרפה.
יש לפרק את היחידה הזאת שהפכה לכלי חיפוי על רוצחים ופושעים במקום סרגל אתיקה שיעלה את שלטון החוק על שיקולים אחרים כגון דאגה לחברים ומניעת מבוכה של מושחתים אחדים.
למח"ש היתה הזדמנות לקנות את אמונם של רבים מאזרחי ישראל, ובמקום זאת מח"ש נפלה בפח הישן של שיקולים זרים שלא תורמים לטובת המדינה. טובת המדינה במקרה הזה היא החזרת האמון בין הציבור הערבי לבין מוסדות השלטון של ישראל, ובמיוחד המערך החוקי והמשפטי.
הציבור הערבי חיפש קולב להיתלות עליו, וזה קולב ההגינות החוקית והמשפטית. אבל הקולב התגלה כחלקלק ושבור, וממנו נפל עלה התאנה, והותירה אותו עירום. מח"ש קברה מחדש את 13 ההרוגים הערבים והאשימה את מוסדות המדינה בחוסר הגינות והתנהלות אפלה, במקום להמשיך בקו של ועדת אור שהחלה לחפור מנהרה של אור ביחסי יהודים וערבים במדינת ישראל.
זה הזמן שהמון ישראלים הגונים שוחרי דמוקרטיה, דו-קיום, שותפות גורל, סובלנות, פלורליזם, חירות, ואנושיות יביעו את עמדתם, יתייצבו לצידו של הצד הטוב של הישראליות, חקר האמת. יש מקום לחקור את המחדל של מח"ש, יש מקום להפגנה של המוני יהודים בכיכר רבין שיגידו אנחנו לא שותפים לניסיון החיפוי המחפיר על פשעים נגד ישראלים כמוהם. או שלא כמוהם.
לריקוד הזה שנקרא דו-קיום צריכים שניים. הפרטנר הערבי שואל היום איפה הפרטנר היהודי במעמד שכזה? זהו עוד רגע של מבחן. הרבה יהודים יצאו נגד מעשה הטרור בשפרעם, וזה סייע רבות לחזק את האמון ההדדי בין שני העמים במדינה, שם הוכיחו אלה שהגיעו לבתי הנרצחים כי הם פרטנרים לטנגו הדו-קיום. האם יבואו גם היום להגיד שהם בצד הנכון של המתרס? האם יגיע נשיא המדינה לבית של אסיל עאסלה בעראבה להזדהות עם המשפחה ביום כואב זה? האם יגיע רובי ריבלין, יו"ר הכנסת לבית של משפחת יזבק בנצרת להגיד שהוא רוצה להימנות על רודפי האמת? האם תעמוד ציפי לבני זקופה כתמיד בעד חקירת שתמצה את הדין עם הפושעים? האם יש לה מספיק אומץ לבקש חקירה נגד מח"ש? מי בכלל חוקר אותם ובודק אותם? איפה מבקר המדינה? איפה ועדות הכנסת? איפה הארגונים שעובדים למען זכויות האזרח והאדם? לא שמענו קול תרעומת מצידם.
למיעוט הערבי בישראל חסר לא רק יחס שוויוני מצד גורמי הממשל במדינה, אלא גם סוג של אמפטיה מצד הרוב היהודי, סוג של אמירה שנושאים שחשובים לאזרחים ערבים הם גם חלק מהאג'נדה הישראלית, ושלא עוזבים אותם לבד, לריקבון.
הציבור הערבי, כועס, רוגז, סוער, אבל גם פוחד מהפגנת הרגש שלו מחשש שיופעלו נגדו אמצעי אלימות כפי שהיה באוקטובר 2000. היום הפחד הזה קיבל חיזוק, קיבל גושפנקא. מח"ש נתנה פטור מעונש לא רק לרוצחים של 13 ההרוגים בשנת 2000, אלא לרוצחים הבאים של אזרחים ערבים נוספים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
