חוק הגיור שעומד היום במרכז החדשות תופס נופך גדול, בהתחשב בעונת המלפפונים הבאה עלינו לטובה.
ישנה שתי אפשרויות לחוק: האפשרות של הסיעות החרדיות ואפשרות הפשרה. אפשרות הסיעות החרדיות אומר "מטרת החוק המוצע היא לעגן את קיומו ועקרונות פעילותו של מערך הגיור הממלכתי, ולקבוע כי גיור שנערך בישראל יהיה בעל נפקות חוקית רק אם בוצע באמצעות מערך הגיור הממלכתי, כמו-כן, הוראות החוק חלות על גיורים הנערכים בישראל בלבד, ומשקפות את המצב המשפטי שנהג בעניין זה במשך שנים, עד למתן פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן ביום 31.3.2016". (כפי שמוצג בטיוטת החוק שהולך בקרוב לבוא להצבעה במשכן) כלומר הגיור יוכר בישראל ככשר רק שיבוא ממקום ממלכתי.
האפשרות השנייה היא פשרה, שאותה הביא בנט. הפשרה אומרת שהדיונים על החוק ידחו בחצי שנה ועד אז יתנו לבגצ להחליט, ובינתיים תוקם ועדה שתנסה למצוא את פתרון הקסם. האפשרות הזו כמעט באה ליידי חתימה עד שהחרדים גילו את הקאץ' אם בגצ יחליט ללכת לכיוונם של הרפורמים הקואלציה קרי בנט כחלון וליברמן יעמדו לצד ההחלטה (דבר זה הוביל את דרעי וגפני לפוצץ את ישיבת ראשי הקואליציה בשבוע שעבר).
רצון הקהילה הרפורמית בראשה
גלעד קריב הוא לאפשר גיורים פרטיים בנוסף לגיור הממלכתי. כלומר כל רב עיר או קהילה יוכל לגייר. והשאלות שצריכות לבוא השבוע לכל אדם שמגדיר את עצמו ציוני, שרוצה את מדינת ישראל עם רוב יהודי. האם קהילה שמאפשרת נישואי תערובת בהשתתפות רב וכומר תורמת לשמירה על רוב זה?
האם שמירה על שלמות הארץ וריב עם המעצמה הגדולה על שטחים, חשוב יותר משמירה על הדבר הבסיסי שעליו קמה מדינת ישראל. בית לעם היהודי. האם חזונם של הנביאים זו מדינת כל אזרחיה?
אחת הבעיות שבגללם החרדים כל כך מסתייגים מהקהילה הרפורמית זה מעצם רצונם לשנות הפרובוקציה. לקחת משהו שעמד על תילו אלפיים שנה ולשנותו. ועל כך יש להעיר - מה כל כך בוער לקהילה, שהדבר הראשון שהוציאה מסידורי התפילה שלה הוא התפילה שהיא כמיהה לבניית ירושלים. מה בוער דווקא לה לקבל את המקום הקדוש בירושלים. זו לא סתירה?
ולמה לעמוד על שלך בנוגע לשמירת שלמות הארץ למרות שחלק מהאנשים לא יאהבו זאת הוא דוגמה למנהיגות ואידיאולוגיה, בעוד ששמירה על רוב יהודי זוכה ליחס של כניעה ורפיסו?
באתר cool מצאו השבוע משהו מאוד מעניין בנושא - פנינה ארכיונית: "כרוז הסופרים העבריים למען השבת". בשנת 1931 סער היישוב העברי סביב השאלה אם ייערכו משחקי כדורגל בשבתות. אנשי הרוח של אז חתמו על עצומה נרגשת. לא מועצת גדולי התורה כתבה את הטקסט שיוצג כאן, אלא בכירי הסופרים והמשוררים של התקופה: "בחרדה רואים אנו פרצה שנעשתה כהיתר לאגודות ספורט והתעמלות לקבוע ימי משחקים ותחרות בשבתות וימים טובים. חילול שבת בארצנו כקיבוצים גדולים בפרהסיה ובפומבי גדול, הוא כעין פגיעה של ציבור בקדושת השבת, במורשת האומה, ועלול לפסול צורתה של מנוחת השבת שכל הדורות מסרו נפשם על קדושתה".
וכך ממשיך הכרוז, שעליו חתומים חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון, דוד ילין, הרמן שטרוק, הוגו ברגמן, יעקב פיכמן, יהושע חנא רבניצקי ועוד אישים חשובים, שהיום מוכרים בעיקר כשמות של רחובות: "ימי הקדושה והמנוחה הם שנתנו לעמנו את הנשמה היתרה לכל ימות השבוע, את הכוח והעוז לקיים את היהדות מתוך גאון של מסירות נפש, וקדושתם אינה נדחית בפני איזו משרה ותכלית שהיא, כשם שלא נדחתה מפני מלחמת הקיום והחיים בכל דורותינו ובכל מושבותינו. אין עם ישראל ואין לאום ישראל ואין בית לאומי עברי בלי השבת. יצירה גדולה היא השבת, יצירה עליונה, שאין לה שינוי ולא חילופי צורות. וכל דור שבני ישראל שומרים בו את השבת, אין אומה ולשון שולטת בנשמתו".
