השופט שקיבל הזמנות למשחקי כדורסל

גזר הדין של השופטת הילה כהן פורסם לציבור. הנמקות השופטים לפרסום היו בין השאר כדלקמן:

"14. ראשית לכל, רואים אנו חשיבות רבה לכך שהציבור הרחב יראה כי דין צדק נעשה עם שופטיו, וכי לא תיווצר בציבור תחושה שמערכת המשפט פועלת במחשכים... כך, למשל, נהג השופט חריפאי שהועמד לדין משמעת, והסכים לפירסום פסק-הדין בכדי להעמיד דברים על דיוקם. וכאמור בבד"ם 3/88 שר המשפטים נ' השופט בן-שחר חריפאי (פ"ד מב(3) 69), מפי המישנה לנשיא אלון (שם, 73):

"על דעת באי-כוח בעל הדין, ולפי בקשתם, אנו מחליטים להתיר פרסום פסק דיננו (ראה תקנה 12 לתקנות השופטים, התשל"ג-1973). בכך מבקשים אנו להביא לידיעת השופטים וכלל הצבור, מה הן מידות ההתנהגות הנדרשות מאת שופט בישראל. ועוד מבקשים אנו - וזהו נימוקנו העיקרי לפרסום פסק הדין - לתקן עוול שנגרם לשופט חריפאי, כתוצאה מהפצת ידיעות ושמועות בצבור ובכלי התקשורת, שייחסו לו מעשים שמעולם לא נכשל בהם ולא הואשם בהם. פסק דיננו יבהיר את העובדות לדיוקן ולאשורן, ומשום כך החלטנו על פרסומו."

ובכן, מהו סיפורו של השופט בן שחר חריפאי...?

בשנת 1988, געשה ורעשה הארץ ממספר כתבי אישום שהוגשו כנגד מספר שופטי תעבורה, בחשדות לקבלת שוחד, הפרת אמונים וכיוצ"ב, כל אותם מעשים שמערכת המשפט טוענת ש... הס מלהזכיר.

לא מדובר היה במקרה אחד משותף, אלא במספר מקרים נפרדים זה מזה. אחד מהם התייחס לשופט התעבורה בן-שחר חריפאי, ובמסגרת הדין המשמעתי, הוא הואשם בשני סעיפים:

הסעיף הראשון, התייחס לאופן טיפולו בעניינו של אסף יריב (בנו של האלוף במיל' אהרון יריב שבינתיים נפטר). אסף, נתפס כשהוא נוהג בקטנוע ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח ורישיון לרכב. אסף לא התייצב לדיון וחריפאי דן אותו שלא בפניו הטיל עליו קנס ושלילת רישיון לשלוש שנים.

אלא שאהרון יריב, שהכיר היטב את חריפאי, טילפן איפה אל ידידו ושטח בפניו את הסיפור ו... מה לא עושים בשביל חברים שבניהם נקלעו לצרה? לפי עצת חריפאי, אסף הגיש בקשה לבית המשפט, וחריפאי אישר שהוצג בפניו רישיון נהיגה בתוקף לעת מתן הדוח (ונותרו בתוקפם סעיפי נהיגה ללא ביטוח ורישיון לרכב), אלא שבדיקה העלתה שרישיון הנהיגה שהוצג לא התייחס כלל לנהיגה בקטנוע.

ובכן, בקשר לסעיף הראשון, אמר עורך דינו דב ויסגלס כי "השופט חריפאי לא שם לב לכך כי האישום נגד הנאשם היה על נהיגת קטנוע ללא רשיון וכי רשיון הנהיגה שהומצא לו לא כלל היתר לנהיגה בקטנוע. טעות זו נגרמה כתוצאה מהעומס העצום והמספר הרב של תיקים שבהם היה על השופט חריפאי לדון מדי יום ביומו, והשופט חריפאי מצטער עמוקות על תקלה זו." מר וויסגלס הוסיף וטען כי "השופט חריפאי מצטער על קיומה של השיחה האמורה עם האלוף יריב, דבר שהוא בניגוד לכללי האתיקה הראויים לגבי שופט, אך ביקש להדגיש, כפי שכך נאמר בכתב הקובלנה, כי כל מה שאמר השופט חריפאי בעקבות שיחה זו הוא כי על הנאשם להגיש בקשה בכתב לבית המשפט."

הסעיף השני, החמור יותר, התייחס לכרטיסי הזמנה שעו"ד שמעון מזרחי נהג להשאיר לו במעטפה במזכירות בית המשפט למשחקי כדורסל, כולל למשחק גביע אירופה.

עו"ד ויסגלס לא הצדיק את המעשה, אך מאידך, טען, כי למרות שמדובר היה בהזמנות ולא בכרטיסים שנרכשו בעבורו, חריפאי הסכים שהיתה זו התנהגות שלא כהלכה כשופט, "ומאחר שמעד ונכשל, מבקש הוא לפרוש".

בית הדין התייחס לסעיף זה בפסק הדין במלים אלה: "באשר לקבלת כרטיסי הזמנה, אשר אומנם לא נועדו למכירה, אבל ניתנו על-ידי עורך דין לשופט המיצג לעתים קרובות לקוחות בפניו. אין כאן חס ושלום משום לקיחת שלמונים, אבל יש כאן משום פגיעה בשלמותה ובשלומה של המערכת השיפוטית."

ואשר לגזר הדין... בית הדין הרשיע את השופט לפי הודאתו, בהתנהגות שלא כהלכה במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 18(א)(1) לחוק בתי המשפט.

בגזר הדין, הוחלט להעבירו מכהונתו כשופט אך לא לפגוע בקצבתו. חריפאי היה בעת הדיון בן 67, דהיינו קרוב לגיל פרישה. שלושת שופטיו - מנחם אלון, אהרן ברק וכליל עבוד, נימקו זאת בעברו המרשים, כמי "שהתנדב לשירות העם והתייצב לתפקידים צבאיים וציבוריים שונים".

כך השופט יצא זכאי מאשמת לקיחת שוחד.

הלקחים לא נלמדו. תשע שנים מאוחר יותר, נאלצתי לנהל מאבק איתנים במערכת המשפט כיו"ר עמותת נפגעי מס רכוש. בבג"צ 7152/97, הועלו מימצאים ולפיהם חברי ועדות הערר (שופטיך, כבוד הנישום) נבחרים על-פי המלצת מס רכוש, הם מייצגים את לקוחותיהם בפני הפקיד שהוא יריבך לדיון ותלויים בו בפרנסתם, הדיונים מתנהלים במשרדי מס רכוש ובתום הדיון, היו הנישומים מוצאים מהאולם והפקיד היה נותר עם השופטים בעת מתן ההחלטה. אפשר לומר, שבהשוואה למה שהתרחש שם, כרטיסי חינם למשחקי כדורסל הם "כסף קטן".

משרד המשפטים נאבק שלא לתקן את המתרחש. לאחר שבג"צ הורה לקבוע קריטריונים למינוי חברי ועדות כך שיימנעו ניגודי העניינים, התקיימה ישיבת בכירים במשרד המשפטים והוחלט שלא לקיים את האמור בפסק הדין. בעקבות כך הוגשה עתירה נוספת 6895/99) ולאחר שהוצא צא על תנאי כנגד היועץ המשפטי לממשלה, נפתח הדיון מחדש והמדינה אולצה לבסוף לבצע את פסק הדין.

פרטים מלאים על העתירה בעניין ועדות הערר למס רכוש, אפשר למצוא בקישור.

ושאלת הסיום היא, האם צדק בית הדין המשמעתי בהחלטתו?