ביום שני 12.09.2005 - ח' באלול תשס"ה פרסם רבה של אלון מורה אליקים לבנון באתרים המזוהים עם ההתיישבות ביו"ש מאמר בשם 'לעלות קומה'. (1) במאמר טוען הרב שעבר זמנה של הדמוקרטיה ואיתה הציונות החילונית שתוצאותיהם כפירה, אלימות וסמים. הרב מציע להתנתק מהזרם הציוני הכללי, להקים מערכת מקבילה, בעיקר בחינוך, ולשאוף לציונות דתית חדשה השואפת לחידוש מלכות ישראל.
על עיקרי הדברים חזר בכנס התחזקות והתחדשות בירושלים שהתקיים ביום שישי, י"ט באלול - 23.09.2005 בנוכחות כ-3000 בני אדם וזכה לתשואות רבות. בכנס היה גם יותר מעשי והביא ביטחונו ש'נימצא תקציבים' להגשמת החזון. (2) המאמר הוא תשובה.
מאז היותנו לעם לפני כ-3600 שנה לא הייתה לנו ריבונות מלאה ומשמעותית על חלק משמעותי מארצנו אלא לפני כ 3000 שנה בתקופת דוד ושלמה, סה"כ כ-75 שנה, קצת יותר מ 2% מההיסטוריה שלנו. רב הזמן היה רוב העם בגלות ומעט הריבונות שהייתה לנו בארצנו הייתה מפוצלת, על שטח קטן וזניח, עוד ממלכה קטנה, ספק נסיכות בין עמים ועממים המתקוטטים על מקומם בסהר הפורה היא הארץ המובטחת. את הנכסים הרוחניים, סוד כוחו והישרדותו של העם היהודי, יצרנו במידה גדולה בגולה ממתן תורה בסיני, דרך תלמוד בבלי וכתבי הרמב"ם וכלה בספרות רבנית ותלמודית ענפה.
בראיה היסטורית שמרה עלינו תורת ישראל כעם. באותה מידה לא נתנה לנו תורת ישראל את הכלים לשמור את ריבונותנו בארץ ישראל כמולדת עם ריבונית מעשית לאורך זמן. נכשלנו בעבר מפני שלא ידענו, כשהייתה לנו ריבונות, לשמור על הזהות הלאומית. פלשתים בשפלת החוף, אדומים בצפון הנגב, עמונים בגלעד, ארמים בבשן ובגולן, כנענים וצורים בגליל ובעמקים ולימים, בימי חשמונאים, שומרונים ויוונים כולם הפכו את ריבונות ישראל בארצו ממדינת היהודים למדינה רב לאומית שסופה ככל נסיכות מקומית לקום וליפול בתוך זמן קצר.
למרות שתורת ישראל שימרה את הקשר הרוחני עם ארץ ישראל בעיקר היא נתנה לנו את הכלים לשרוד בגולה בין עמים זרים. ריבונות רוחנית בעולם מתנכר. מצוות ישוב הארץ, שאינה מצוות יהרג ובל יעבור, נתפסה לאורך רוב שנות העם היהודי כמשאלת לב ולא כמצווה מעשית. כשגורשנו מגלות אחת נדדנו לגלות אחרת. כשטבחו בנו גויים חיפשנו מפלט אצל גויים אחרים. לפני מאתיים שנה החלו לנשוב רוחות פרצים בעמנו.
טלטלה בעולמנו הרוחני. רבים יצאו לרעות בשדות זרים לשמד, אחרים התגייסו לגאול את העולם מכלל מצוקותיו בתנועות רדיקליות שסופן במעשי זוועה והרג כדוגמת הקומוניזם הרוסי. אבל התוצר המשמעותי ביותר שיצר המפץ הגדול היא התנועה של שיבת עם ישראל לארצו דווקא על-ידי מי שלא השלימו עם היהדות התורנית כמתבדלת, מגיבה ולא יוזמת, שורדת ולא מעצבת. מההפריה של המורשת היהודית ברעיונות חילוניים זרים קמה תנועה יהודית לעצב וליזום את העתיד - הציונות. תנועה שסופה היא מדינת ישראל של היום .
מבחינה זו טוב שאחזה בנו רוח הפרצים החילונית כי אין טוב בלי רע והדבר המשמעותי היחיד שנשאר כעובדה היסטורית מכול תופעות הלוואי של רוח הפרצים הדמוקרטית ליברלית היא ריבונותו המחודשת של עם ישראל בארץ ישראל על עצמו.
אין זו ריבונות מקרית וארעית אלא ריבונות רבת פעלים שמתקיימים בה במקביל, אם תרצה, ארבעה 'ניסים'. הראשון - הגירה יהודית המונית לארץ מכול קצות תבל עד שכדי ששליש מאזרחינו לא נולדו כאן. מידה שאין לה מקבילה אחרת בתולדות העמים. למרות ריבוי התרבויות, הלשונות והמשקעים האישיים אנחנו מתפקדים כחברה ומדינה אחת.
השני - למרות שאנחנו המדינה היחידה בעולם שמאוימת בעצם קיומה מאז היווסדה ולמרות הכוחות האדירים שחברו נגדינו לכלותינו גברנו על כולם. עד שהיום לא נשקף לנו איום קיומי חיצוני אמיתי אלא בגרעין האיראני העתידי. האיום כולו הוא פנימי בתרבות השלטון, השחיתות והזהות הלאומית.
השלישי - למרות שארצנו דלה במשאבים, מחצבים ונקודת ההתחלה של הקמת המדינה קשה במיוחד פרצנו לקדמת הכלכלה והטכנולוגיה העולמית עד כדי שאתה רוצה 'למצוא תקציבים ' כלשונך, למטרותיך מאותה הצלחה.
'הנס' הרביעי - הגדול מכולם - שהכול התבצע וקרה במקביל, נוכח בעיות קיומיות שאף חברה בעולם לא ידעה כמותן לאורך זמן כה רב ברצף. לו אני במקומך היה ליבי מתפוצץ מגאווה ואמונתי בכוחו של עמנו ובדרכו מתחזקת ומתעצמת. לא מדינה עקרה ושוקעת יש לנו אלא מדינה פורצת את גבולות האפשרי, יוצרת יש מאין. ככול מעשה אנושי יצרנו גם, בסך היצירה הגדולה, שובל אדיר של בעיות שאת חלקן צינתה ושכולם ניתנים לתיקון.
לפתחנו השאלה האם מלכות דוד ושלמה הם רק משאת נפש או שיש לנו גם לקחים ללמוד מקריסתה הפתאומית. האם ממלכתיות חזקה ושולטת על שטחים רבים, נהנית ממעמד בין לאומי מרשים אבל למעשה חסרת זהות לאומית, מדינת רבת לאומים, היא המתכון הנכון לריבונות וממלכתיות יהודית. ניסיוננו ההיסטורי מוכיח אחרת.
משלש יוצא חמש.
אתה טוען שהגוש הלאומי נעלם ונותרנו עם שני גושים, הגוש החילוני 'הפועלי ליברלי' כלשונך הדועך וחסר האידיאולוגיה הלאומית ולעומתו הגוש הלאומי המאמין, הכוח העולה העתידי של הציונות. ראיה של שחור ולבן במובהק. איני יודע מה בדיוק מכונה בפיך הגוש הלאומי. כנראה שאמת המידה היחידה היא דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה. למעשה מה שנעלם זה הגוש הפועלי ליברלי שזה 40 שנה אינו פועלי ומעולם לא היה ליברלי. יש חמישה גושים בחברה הישראלית, נבדלים זה מזה בחזון .
הראשון - גוש 'השלום' למה שאולי התכוונתה 'פועלי ליברלי'. גוש שרואה בשלום את מטרת העל של מדינת ישראל. זהותה היהודית פחות חשובה. מאחר שלשלום צריך בן זוג הם אנוסים לפרש את החברה הפלשתינית כמי שרוצה גם היא בשלום. המחנה הזה נידחק לשוליים היות וכול קיומו תלוי בפלשתינים ובפרשנות אחת מסוימת לחברה הפלשתינית ורק עיוור מלידה לא רואה שהפרשנות הזו מוטלת בספק אחד גדול.
השני - הגוש ה 'יהודית דמוקרטית'. לאומי בכך שהוא רואה את מדינת ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל. שרואה בדמוקרטיה גם צורת שלטון וגם מערכת ערכים שמעודדת חופש דעה, מגבירה את היצירתיות, מגשרת בין פלגי העם, נותנת כלים לא אלימים להכרעות לאומיות גורליות ואינה סותרת בדבר את המורשת היהודית. כלקח מעברנו הממלכתי העלוב ונוכח המציאות של עם זר היושב בתוכנו מאמינה הקבוצה ה'יהודית דמוקרטית' שיש צורך קיומי בוויתור על חלקים מארץ ישראל. השלום לגביו הוא שאיפה, לא סדר יום פוליטי.
השלישי - גוש ארץ ישראל השלמה - כנראה מה שאתה מכנה 'המחנה הלאומי' שרק חלקו דתי וחלקו חילוני. החלק שהוצאתה מהמחנה שלך וצירפת למחנה ה'אחר'. מחנה שההתיישבות בכל ארץ ישראל חשובה בעיניו מזהותה הלאומית של המדינה ושמתעלם בפועל מעם זר החי בתוכנו ושאיננו מוכנים לנקוט נגדו צעדים השמורים בתורה רק לעמלק... או שאולי כן. מחנה שרואה בדמוקרטיה צורת שלטון טכנית בלבד. כיסופיו לממלכת דויד משכיחה ממנו את לקחי ממלכת שלמה והריבונות היהודית בארץ ישראל בכלל.
הרביעי - המחנה התורני החרדי - מחנה שהריבונות בארץ ישראל אינה בראש מעיניו אלא אורח החיים היהודי. מחנה שמיישם את הגלות בארצנו ושאינו לאומי למרות היותו דתי. והם רבים במספרם לא פחות מהמחנה הלאומי הדתי. החמישי - מחנה 'מדינת כול אזרחיה', המחנה הדו לאומי בעיקרו הערבי שזהותה היהודית של ישראל כצנינים בעיניו. כמובן שבכול המחנות יש מחלוקות וגישות שונות.
אין המדובר בסמנטיקה בלבד . אין אף מחנה שיכול לרסק את האחרים אבל צירוף מחנות יכול להטות ולשבש את האיזון המאפשר לנו לחיות ביחד. המחנה 'הלאומי' ו'החרדי' יכולים לצמצם את אופייה החילוני ווהדמוקרטי של ישראל. מחנה ה'שלום' מחנה 'מדינת כול אזרחיה' יכולים לטשטש את זהותה היהודית של ישראל. המחנה 'החרדי' ומחנה 'מדינת כול אזרחיה' יכול לעוות את הזהות הדמוקרטית של ישראל.
קיצוניות - איזה הוא הקיצוני זה שרואה רק בשחור לבן, זה שרואה רק דרך אחת ואין בילתה, זה שמזלזל בדעות זולתו שאינם אלא תוצאה של כפירה, שטיפת מוח וטעות . זה שאינו יכול להתמודד על דרכו אלא באמצעות הבדלנות והפרישה מהכלל.
יש שלוש דרכים ל'עלות קומה' לחידוש מלכות ישראל. הראשונה - דרך השכנוע וההידברות שאינה יכולה להתקיים בלי הנכונות להקשיב לזולת ולהסתכן, רחמנא לצלן, שימצא גם דבר טעם אצל האחרים.
השנייה הדרך הביולוגית, בה הריבוי הטבעי יביא לרוב דמוקרטי. אפילו בתסריט הטוב זו דרך רבת דורות שאחריתה מי ישורנה ושעד אז אתם דנים עצמכם להתבדלות. השלישית - לאכוף את עצמכם בכוח שמשמעותה מלחמת אחים, סוף הריבונות היהודית על ארץ ישראל.
בצד ההישגים המדהימים יש מחלות רבות שאחזו בחברתנו - השחיתות, האלימות והחינוך. דווקא המחנה האמוני, שאתה משתייך עליו, יכול לתרום רבות בתחומים האלה לכלל החברה אלא שחזון ארץ ישראל השלמה, כמו חזון השלום של השמאל, לא שואף לתקן את החברה בישראל אלא רק להגדיר את הריבונות כאילו שהיתר יסתדר מעליו.
יש קו דק בין וויכוח , הבעת דעה מתריסה וביקורת לבין בדלנות שסופה תמיד מבוי סתום. לצערי, הרב לבנון, אתה וחבריך מטיפים לבדלנות ויותר מכול יינזק הציבור הנוהה אחריכם.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
