הקו הציוני

לא לחינם מתעוררת היום השאלה הדמוגרפית בחוגים רבים בציבוריות הישראלית, ומסתמנת התמזגות אידיאולוגית סביב שאלה זו בין הימין הריאלי "ישראל ביתנו" בראשות ליברמן שמיקד בשנה האחרונה את מאבקו באיזון הדמוגרפי, ובין חלקים מהמרכז והשמאל הציוני ההגון.

הקו הציוני שמתמזג בנקודת מפגש בין חלקים בימין, במרכז ובשמאל נוכח לדעת שחייבים לפעול מיד כדי לשמר את הקיים מארץ ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעצור את הסכנה שמאיימת על האיזון הדמוגרפי, ולהציג פתרונות מעשיים שהקהילה הבינלאומית תיאלץ לאמצם נוכח העובדות והתרחישים שיובאו על המדוכה, וזאת נוכח הגידול בריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית-מוסלמית שבישראל עומד על 3.5% בשנה, ובקרב האוכלוסייה הפלשתינית, כמו הבדואית, שעומד על 4.5-5% לשנה, בזמן שהריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה היהודית עומד על 1% לשנה.

אם נתונים אלה אינם מצליחים להדליק נורה אדומה הרי שהפער בהתפלגות הגילאים תעשה זאת. באוכלוסייה הערבית מספר הילדים והצעירים מכפיל ומשלש את עצמו יחסית למבוגרים, בזמן שילדים וצעירים באוכלוסייה היהודית רושמים עלייה בלתי מורגשת על המבוגרים, ואם נתייחס לנתונים בלוד נכון לשנת 2003, בשנת 1961 היה מספר היהודים 17,600 תושבים, שזה 92.74% והערבים 1,400 תושבים, שזה 7.36%, ובשנת 1999 יהודים 53,597 שזה 78.6% וערבים 14,593 שזה 21.4%, ובשנת 2003 יהודים 53,447 שזה 72.52% וערבים 20,250 שזה 27.48%. התפלגות הגילאים 0-4 שנים 3,839 יהודים לעומת 2,766 ערבים, גילאי 30-34 4,187 יהודים לעומת 1,662 ערבים, ובגילאי 65-74 יהודים 3,124 לעומת 237 ערבים.

לגידול לא מאוזן בריבוי הטבעי במגזר הערבי יש השלכות בכמה תחומים שבעצם איש אינו לוקח אותם בחשבון. בתחום המשפחתי: כשמספר הילדים עולה ומספר המפרנסים קטן הדבר מביא להתגברות העוני באוכלוסייה זו, ברמה המוניציפאלית: נוצר חוסר איזון בין משלמי מיסים למקבלי שירותים, דבר המוסיף מעמסה כבדה על הרשויות.

בתחום הדיור נוצר צורך בהתפשטות רוחבית של הבנייה מאחר ותרבות הדיור במגזר הערבי היא צמודת קרקע, ובנוסף למעמסה על התשתיות והצורך התכוף לגידול בתשתיות, ברמה הלאומית/לאומנית:כפי שבכפרים דרוזים ונוצרים הופכת האוכלוסייה המוסלמית לרוב, לדוגמה בנצרת וכפר כנא, שהיו נוצריות וכיום הפכו לרוב מוחץ של מוסלמים, וכפר אבו סנאן שהיה כפר דרוזי והיום המוסלמים הפכו לכמעט רוב, כך החשש בעיקר בערים מעורבות כמו לוד, רמלה, יפו, עכו וחיפה. כך גם בהתפשטות של כפרי המשולש וואדי ערה מערבה, עד לדחיסת האוכלוסייה היהודית לקו החוף המצומצם ויצירת מדינת תל אביב רבתי שבה מתרכזת כל האוכלוסייה היהודית בעוד כ-25-40 שנה.

וכאן לא נגמר החשש אלא הנטייה הלאומנית הפלשתינית של ערביי ישראל (הפלשתינים שבפנים, כהגדרתם) הולכת וגוברת. נטייה זו מסתמנת בתמיכה בפעילויות טרור וארגוני טרור פלשתיניים, כפי שאנו עדים בשנים האחרונות, ומהווה סכנה ביטחונית של ממש, שבחוגים ביטחוניים מסוימים מוגדרת כפצצה מתקתקת.

לנתונים אלה התייחסתי במאמרים רבים בעבר, ולאחרונה עלה הנושא על סדר היום הציוני שנוכח לדעת שאין מרחב זמן לטיפול בנושא וחייבים למצוא פתרונות ריאליים שניתן ואפשר למצוא תמיכה ציבורית ובינלאומית להם. בהסתמכות על תקדימים בינלאומיים עלה הרעיון של חילופי שטחים מאוכלסים בין ישראל והרש"פ, שהקו הירוק יעמוד מערבה מהמשולש וואדי עארה לטובת הרש"פ, ומזרחה מגוש עציון וגושי התיישבות יהודית נוספים לטובת ישראל. חילופי שטח שווה שבעצם מעבירים את הפלשתינים שבישראל לרש"פ, שבעצם הם נאמנים ותומכים ומסייעים לאחיהם וכך גם פותרים להם בעיית פיצול הזהות ובעיית הנאמנות המוסרית, ומצד שני מחבקים לצידנו את המתיישבים שנחשבים בעיני הקהילה הבינלאומית והשמאל הרדיקלי למתנחלים שלא בארצם.

פיתרון זה, בנוסף להיותו פיתרון ברמה המוסרית של נאמנות שייכות וזהות, מצאנו בו גם פיתרון לסכנה הדמוגרפית, שכן בחלק זה המוצע לחילופין יש הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה ערבית מוסלמית הנאמנה וקשורה בחבל טבור עם אחיהם הפלשתינים ברש"פ. אין ספק שיקומו חוגים מהימין ויתקפו פיתרון זה בטענה שהם דוגלים בארץ ישראל השלמה ולא מוכנים לפשרות, וכאן אנו מעדיפים לוותר על חלומות ולעמוד על קרקע המציאות שהרי בזמן שהחולמים נהנים מחלומם הרטוב ארץ ישראל ממשיכה להתכווץ. ובאשר לשמאל הרדיקלי, הרי ראינו את יוסי ביילין רץ לאום אל פחם להזדהות עם ראשי התנועה האסלאמית תוך שהוא מעוות את רעיון הקו הציוני.
אלוהיי, שמור אותי מאוהביי, ומשונאיי אשמר בעצמי.