חמשת חומשי שנת הקורבן

על חמישה דברים עמדה השנה שחלפה. המוטיב המרכזי, שעובר ביניהם כחוט השני, הוא פירוק הכוח והפיכתו ל- Under Dog. ביני לביני אני קוראת לשנה הזו – שנת הקורבן. לא שלא היו ניצחונות, שמחות והישגים. היו גם היו, ובשפע.

השנה הזו, היתה טובה מהשתיים שקדמו לה. הכלכלה קצת השתפרה, חבל עזה פונה והוחזר לבעליו החוקיים, השיח הציבורי נהיה קצת יותר מעניין. ובכל זאת, הזרמים שנשאו עליהם את שבע השנים הרעות, נחשפו (חלק במערומיהם וחלק בעליבותם) זכו לקיצוץ כנפיים ציבורי. אני מתייחסת אליהם כאן, מנקודת ראותי הסובייקטיבית, האישית.

ביבי הביתה, תחילת הסוף של הגל הניאו-ליבראלי?

טוב, גם לי ברור שסאגת ביבי בתולדות מדינת ישראל לא הסתיימה עדיין. לאיש יש עור של פיל, רגישות של רימת-גוויות לבנה ומתפתלת, אינטליגנציה גבוהה אך עם חור שחור במקום שבו אמורים להיות אינטליגנציה רגשית ותבונת-לב, ואגו ענק המעיד, לעניות דעתי הצינית והבלתי קובעת, על פערי גודל בלתי סבירים בין אלמנטים שונים אצל בעליו.

בעוד הוא מפצה על מה שחסר לו, אנחנו שילמנו את המחיר. לאחר שמכר את נכסי הציבור במחירי חיסול, העביר את השליטה במדינה לחמש-שש משפחות עשירות במיוחד, שילש את מספר העניים במדינה, העמיק את המיתון, הגדיל את האבטלה, הרס את החינוך וריסק את מכלול השירותים לאזרח, ייחצן את עצמו ביבי בתור הבשורה הטובה ביותר לכלכלה ולחברה בישראל מאז ראשית ימי עולם. לרגע דאגתי: חשבתי, שאשף התקשורת הבלתי נלאה יצליח להנציח את עצמו במופע תעתועים של מניפולציה תקשורתית. אבל כנראה שאת העניים בדימונה ואופקים קשה לרמות כל הזמן וחמדנותו של האיש הזה, שגדולה אפילו מהחוצפה, האטימות והאגו, מפילה אותו גם היא לתהומות, שאפילו מתנגדיו לא איחלו לו.

ולמרות שהוא עדיין כאן, יש מידה של סיפוק – לי לפחות – בכך שייקח זמן עד שביבי ינטוש את הפוליטיקה לטובת גזירת קופון כלכלי שמן מהעשירים שהוא דאג להעשיר עוד יותר בשנים האחרונות: אולי נזכה לראות קצת השפלה פומבית לאיש הזה, שהביא מיליון וחצי בני אדם במדינת ישראל לשאול-התחתיות והרס כל נכס ערכי, אנושי או פיזי שעבר בסביבתו.

מפלגה בלי מרץ

האירוע המכונן ביותר בחיי בשנה האחרונה היו הבחירות המוניציפאליות ברעננה. הן העניקו לי חרך הצצה נדיר, רחב ועמוק אל תוך הדינמיקה הפנימית של הפוליטיקה בישראל. נשאבתי לשם במקרה, עד כמה שניתן להגדיר החלטה פנימית מושכלת כמקרה. בתור טיפוס טוטאלי, באתי להשפיע ומצאתי את עצמי סחופה ללב ים. במבחן התוצאה, זה היה כדאי: מי שנדרתי שאעשה כל מה שצריך על-מנת שלא יבחר, לא נבחר. מי שנדרתי שאעשה כל מה שצריך כדי שייבחר – נבחר. ובעודי מקרטעת ממאמץ אינטנסיבי גדול בחזרה אל חיי הרגילים, הבנתי שנפל דבר: אני, 'לקוחה-שבויה' של מפלגה אחת ויחידה (על גלגוליה) מזה 27 שנים, איבדתי בית, שאיבד את תחושת השליחות שלו, איבד את האחריות הציבורית והערכית שלו, איבד דרך.

בעוד כל מפלגה קיקיונית שאיכפת לה מבוחריה הראתה מעורבות בעיר בימי קמפיין הבחירות, שלחה נציגים לפגישות וכנסים, דאגה שהעיר תדע מזה, שיגרה אנשי מעשה לבחישה בביצה הפוליטית המקומית, פרסמה מודעות, ייעצה ועשתה ניסיונות להעצים את חבריה ואת מעמדם בעיר, מרצ תיפקדו כמו גוויה פוליטית של ממש. כלום, גורנישט, שקט-הס.

ולא שחסרו סיבות דרמאתיות למעורבות, להנחיה ולגיבוי מצד מפלגת האם: סיעת מרצ בעיר לקחה החלטה, שלא להכריז על תמיכה פומבית במועמד שלה, מחשש לאובדן קולות הדתיים. ההחלטה נשמרה גם כשכבר פוזרו פשקווילים בבתי הכנסת המקשרים בין המועמד (היום ראש העיר) לבין מרצ. תחת צל ההחלטה הזו הסתחררו האירועים, הסיעה אבדה גובה, כל מאמץ פוליטי לגיטימי לקידום המועמד הנבחר שלה, הצטבר לאירוע רגשי ופיזר סביבו ניחוחות של הקרבה עצמית עילאית. 'מרטיריות' היא שלב די מתקדם בדרך לאובדן גובה. כגודל תחושת ההקרבה, כך גודל הנוקשות בתהליכי המו"מ שלאחר הבחירות. הסיעה, שנקראה ראשונה לקואליציה, הודיע הודעה חד-חד-ערכית לתפקיד מסויים שכבר הוכרע מי יאייש אותו לשארית הקדנציה. עמדת הפתיחה שבחרו בה היתה פאסיבית ונזקקת: 'הקרבנו', מלשון קורבן, מגיע לנו פיצוי. כוחו של הקורבן, הוא באשם שהוא מעורר אצל המקרבן. רק שמול אישיותו העמידה למניפולציות רגשיות של ראש העיר החדש, זה לא הצליח. כל הפתרונות הפרגמטיים שהוצעו, נדחו על הסף. כפי שהצהירה ראש הסיעה בישיבת המועצה הראשונה, בפואנטה הומוריסטית מבריקה, רגע לפני שהתדרדרה לפארסה של 'אכלו לי שתו לי': "זוהי הפעם הראשונה בה ראש העיר ויו"ר האופוזיציה באים מאותה מפלגה".

ובעוד המפלגות האחרות המשיכו להראות מעורבות, רכבים גמאו מרחק מהנהלות המפלגות אל הפרוור הרענני ונציגיהן יידעו את הבוחרים בעיר שאיכפת להם מה קורה פה - במרצ (הארצית) דוממו מנועים והעבירו את הקיץ, על-פי הפרסומים בעיתונות, בעיצוב משרדי הנהלת המפלגה בתל אביב ברוח הפאנג-שוואי.

בעוד שנה נידרש לשלשל פתק לקלפי. לי, אין בינתיים למי. מהפתק הישן והטוב נשארה רק מפלגה בלי מרץ.

חוק חזקת הגיל הרך

בשל עיסוקי המרובים, גיליתי מינימום מעורבות השנה בפוליטיקה הפמיניסטית. את מי שנשמו לרווחה (ובכללם הטוקבקיסטים באתרי האינטרנט, שהביעו שמחה מוקדמת מדי על הירידה במינונים), אני מרגיעה: המינון ירד, האיכות עלתה. השנה הזו, זימנה לי מגוון רחב של פרספקטיבות וחורי הצצה אל המנוע הפטריארכאלי של העולם הזה. היו בה גילויים נפלאים של שוויון ערכי ואמיתי, מצד שני המינים. לצידם, המשיך להתנהל הקמפיין המביש של חבורת 'האבות הגזולים', לביטולו של חוק חזקת הגיל הרך. גם כאן נעשתה בחירה ברורה בעמדת הקורבן, כמייצג את ערכי המותג של הקמפיין ההסברתי שלהם. הבחירה הצינית והאסטרטגית הזו לא לוותה בתחושת קורבנות של ממש, אלא במטרה אופורטוניסטית וכלכלית ברורה: נשלם פחות מזונות, נכנס נמוך ומרושע יותר בגרושותינו, נקבל צ'פחה אדירה לאגו, נצא גברים.

הגרעין הראשוני של המאבק הציני הזה, פיזר כיסי מאבק נוספים לאורכה ולרוחבה של הארץ, גייס נשים לשורותיו באצטלה של 'מאבק לשוויון בין המינים', שיכלל את טקטיקות המניפולציה הרגשית והתקשורתית שלו לדרגת אמנות של ממש והעמיק את הקשר עם אותם ח"כים נטולי חוט שדרה אישיותי או מוסרי (ביניהם – כמה לא מפתיע – חמי דורון משינוי).

הלובי הזה עובד כמו ש'הבנים' עובדים. זה מזכיר לי תמיד את הבדיחה העצובה על ההבדל בין גבר ואשה שפותחים משרד ייעוץ: האישה מפנה פינה במרפסת, משמישה שולחן ישן, קובעת "תורות" עם הילדים לשימוש במחשב, משקיעה מקסימום בקו טלפון נוסף ויוצאת לדרך. הגבר, כותב תוכנית עסקית, משיג הלוואה מהבנק, שוכר משרד, שוכר מזכירה, עושה ליסינג על אוטו ויוצא לדרך. ככה, מול המאבק המהוקצע של האבות הגזולים, עומד רוב דומם של נשים גרושות, מנוצלות, חסרות אונים מול 90,000 אבות שאינם משלמים מזונות במדינת ישראל, חסרות אונים גם מול רבנות שוביניסטית ומערכת משפטית יקרה (ובעיקר לכיסן כמפרנסות יחידות, המרוויחות היום בישראל, בממוצע, כ- 40% פחות מגברים) ומוטת-גברים (ראו בעניין זה את ספרן של בוגוש ודון יחיא).

הדרישה המגוחכת לייצור קו התחלה שרירותי לשוויון בין המינים – קו הגירושין – עוברת במבט ראשון טוב בתקשורת ובתרבות שאנו חיים בה. העילה הצדקנית היא הרי "טובת הילד". איש לא שואל את אותם אבות היכן היה מאבקם לשוויון בעודם נשואים, איזה ארגון הקימו לקידום השוויון התעסוקתי ושוויון בשכר, שיאפשר שוויון בין ההורים אל מול עלויות המאבק המשפטי למשמורת, איזה מסר מעביר רוב גדול של גברים הנאבקים באם ילדיהם ומציגים אותה לילדים באור מעוות. זו אותה אם שעתידה להיות לרוב בצד המפסיד, מתוך נחיתות מגדרית, כלכלית ומעמדית, אם תתקיים "משפטיזציה" של הסדרי משמורת.

על-פי החוק היום, גבר – שלרשותו עומד היתרון הכלכלי והמעמדי - יכול גם הוא לדרוש משמורת על ילדיו. על-פי התיקון המוצע על-ידי הלובי הגברי – יוכל רק הוא, בפועל, לדרוש משמורת כזו.

חוק חזקת הגיל הרך, בניסוחו הנוכחי, נועד לצמצם את אי השוויון על-ידי השוואת עמדת המוצא של ההורים לצורך דיוני המשמורת ומניעת שיקול דעת מוטה מסיבות שאינן ענייניות.
המחוקק הכיר בכך, שהדרך לשוויון בין ההורים אינה מתחילה בקו הגירושין. היא מתחילה קודם – במערכת הערכית שמביאים איתם ההורים אל הנישואין, ב(אי)הגעה של הגבר מדי יום בארבע לאסוף את ילדיו מהגן, ב(אי)החלפת חיתולים, ב(אי)השארותו עם ילד חולה, ב(העדר)השקעה שווה מרגע תחילתו של ההריון ובפניות המוחלטת שלו לפיתוח מקצועי וכלכלי, שנמנעת לרוב מהאם.

מי שלא היה גבר ואב שוויוני בנישואיו, קשה לי להאמין שאכן הוא כזה בגירושיו. העמדת מאבק השוויון בקו הגירושין מדיפה ניחוח של נקמנות, לעיתים שנאת נשים, רדיפת בצע, כוח ואגו מצד הנאבקים הללו. פעם, לפני מספר שנים, הודה בפני אחד ממייסדי הקבוצות הללו, שהוא שונא את אמא שלו כי היא לא הניקה אותו וגרמה לו בכך (לדעתו) לרגישות חיסונית לשארית חייו. זה סיפור אמיתי, מגוחך ככל שיהיה. אם מדברים על שנת הקורבן – אז ההודאה המדהימה הזו מסכמת בעיני, באופן סמלי, את המוטיבציה העיקרית לקיומו של הלובי לביטול חזקת הגיל הרך.

אז לצערם, הם יפגשו בשנה הקרובה חזית נשית שהכינה תוכנית עסקית, לקחה הלוואה מהבנק, שכרה משרד ומזכירה ועשתה ליסינג על אוטו.

שמישהו יקנה לוח שנה לשרת החינוך

מבין חומשי השנה הזו, זה חומש קצר במיוחד, תרתי משמע. ראינו השנה את דוח דוברת הולך בדרכם של כל הדוחות היומרניים וחסרי התועלת שקדמו לו. ראינו שרת חינוך ש"לא עידכנו אותה" במועד הלווייתו של צייד הנאצים שימעון ויזנטל, אז היא לא הגיעה. ראינו את מנכ"לית משרדה, רונית תירוש, בוכה קבל עם ועולם בדמעות תנין על כך שהמורים הלא מחונכים שפיטרה בלי למצמץ, העליבו אותה.

הסיפור שייצג בעיני הכי טוב את מערכת החינוך בראשותה של לימור לבנת, הוא סיפור קטן ומקומי: הסיפור של הגן של הבת שלי. לפני מס' ימים, חודש אחרי תחילת הלימודים, כשהילדים התרגלו סוף סוף לגננת החדשה ולחיי הגן העירוני, באתי ומצאתי פתק פרידה של הגננת הראשית תלוי על השער. בררתי והסתבר לי, שזו האחרונה בקשה מס' פעמים בשנים האחרונות ממשרד החינוך לצאת לפנסיה, ונענתה בסירוב. בין השאר, אמרו לה ממשרדה של רונית תירוש לפני חודשים ספורים: 'אין מכסות'. לפני שבוע טלפנו אליה והודיעו שהיא יוצאת לפנסיה מיידית. היא ציינה שפתחה שנה, שהילדים התרגלו אליה ואולי כדאי לחכות עם זה לאוגוסט. התשובה שקבלה: Now or never. ולמה הודיעו לה רק עכשיו? כי הוועדה התכנסה בספטמבר...

אז שמישהו יקנה ללימור לבנת לוח שנה. אולי כבוד השרה פשוט לא זוכרת, ששנת הלימודים מתחילה בראשון לספטמבר? אולי כדאי – ברוח ההגיון הכלכלי-חברתי-עסקי שהביא לכינוסה של ועדת דוברת - לשכור שירותי ייעוץ ארגוני במאות אלפי שקלים, כדי להזיז את מועד התכנסות הוועדה להוצאת גננות לגמלאות לסביבות יולי-אוגוסט? לדעתי, רק ככה זה ילך. סתם הצעה עניינית והגיונית הרי לא תתקבל שם.

סוף לאלימות האידיאולוגית

גם זה אייטם קצר, למרות שהיו מי שניסו להפוך אותו לדראמה לאומית כתומה וארוכה. זה כל מה שיצא להם: אייטם קצרצר.

האלימות הקבוצתית, האלימות במסווה אידיאולוגי, החוצפה האזרחית, הניסיונות לסדוק את הדמוקרטיה הישראלית, הניסיונות להסית ולקומם נגד דמויות ציבור ומנהיגים, האיומים, הניסיונות לפגוע גוף ונפש בכל מי שחושבים אחרת מהם, כפיות הטובה, העבירות על דברות מרכזיות מציר הצירים של המוסר היהודי בשמה של היהדות – הוציאו את החבר'ה האלה רע, רע מאוד.

הם עשו להם פסל ותמונה, השתחוו להם ועבדו אותם, ניסו לרצוח (בחלק מהמקרים גם הצליחו), ניסו לגנוב, נתנו עדות שקר וחמדו רכוש לא להם.

בבית דין של מעלה, יובא עניינם מול בוראם, אחד אחד. בבית דין של מטה – כשלנו ביראה מיותרת מפני הבאתם לדין, הן אחד אחד והן כקבוצה, ואנו נוטים למחול להם ולהיתפס למניפולציה הזולה של עמדת הקורבן המגורש, שהם מציגים כעת.

ברכה

הכתומים חותמים את שנת הקורבן ומשאירים לי רק ברכה אחת לאחל לכולנו לשנה החדשה – ברכת העצמה פנימית, אישית, קבוצתית ולאומית. שכל אחד ואחת מאינו יתחילו את השנה הזו באמונה שאנו ראש לעצמנו, זקופי גו, אופטימיים, ישרי דרך ואמיצים, וגם שנזכור: רק אנחנו עלולים להפוך את עצמנו, במו ידינו, לזנב.