(וילך סה) תשובה, הדרך לשלום פנימי

בהמשך לשנה המיוחדת שנסתיימה זה עתה, נקרא את פרשת וילך לבדה בשבת הראשונה לשנת תשס"ו.

די נדיר שקוראים את פרשת וילך שלא בצמוד לפרשת נצבים; זה לנו כבר מחזור שישי של כתיבה על האקטואליה בפרשת השבוע, וזו פעם ראשונה שכותבים על פרשת וילך. ימים אלו מכונים 'עשרת ימי תשובה' והשבת מכונה 'שבת שובה' על שם המלה הראשונה בהפטרת השבוע.

אמרנו שהשנה שחלפה היתה 'מיוחדת' ולפחות במימד הגלוי שלה, היא היתה מיוחדת לשלילה; אין צורך להאריך בהסברים. בשבת שעברה עמדנו על כך ש(שלום ו)אחדות פנימית היא תנאי הכרחי כדי להגיע לשלום עם החוץ, בלא שנתעמק בשאלה מהי המשמעות של שלום עם החוץ. גם כעת עניינו הוא השלום הפנימי; כי אם השלום הוא תכלית הכל, השלום הפנימי הוא הכל. הרי כך אומרים חז"ל:

(ספרי, בחוקותי) (...) אם אין שלום אין כלום (...) וכן הוא אומר (ישעיהו סה, ז) עשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. מגיד שהשלום שקול כנגד הכל:

השאלה היא, איך משיגים את אתו שלום פנימי שבלעדיו לא יתכן שלום עם החוץ?

מטבעו, האדם נוטה להסתכסך עם עצמו, שכן הוא חי בפיצול אישיות מובנה; מצד אחד הנטיות הטבעיות/גופניות ומצד שני – מוֹתר האדם מן הבהמה. יש פעמים שאדם נכשל בכניעה לנטיה טבעית ואז מתעורר מצפונו להציק ולייסר. כמובן, מי שעדיין יש לו מצפון. מכאן פתוחות בפניו שתי דרכים: אחת להדחיק הכל, לשלוח אל התת מודע, ושניה להתמודד עם כשלונו.

בדרך הראשונה האדם קונה לו שקט נפשי, שלום פנימי מיידי לכאורה; עבר לסדר היום ושכח מהעניין, או להיפך. אבל הסכסוך הפנימי לא נפתר בכך, הוא רק טואטא אל מתחת לשטיח. הסכסוך הפנימי שלא נפתר, ימשיך להתקיים בתוכו וצפוי שיתגלה די מהר, בדרך שנראית כאילו מדובר בסכסוכים עם החוץ.

הדרך השניה היא דרך התשובה שאותה מציעים לנו, ובמיוחד בימים אלו שבין ראש השנה ליום כיפור. בדרך זו האדם מתמודד עם הכישלון "ומתנקה" משרידיו ביסודיות; ניקיון זה מבטיח שהוא לא יכשל שוב באותו עניין ואולי גם לא בעניין דומה.

בדרך זו, הצעד הראשון הוא הודאה בכישלון המכונה 'חטא'; עצם ההודאה פותחת בפני האדם את הדרך לתיקון הפגם שנוצר מכשלונו, ומאותו רגע הוא יכול לחיות בשלום עם עצמו.

בכללות, הכשלונות/חטאים/עבירות נחלקים ברמה הטכנית וגם ברמה המהותית, לשתי מחלקות: אלה שבין אדם למקום ואלה שבין אדם לחברו. כל חטא גורם "לסכסוך" עם הבורא יתברך, אבל חטא של אדם לחברו אינו יכול להימחק, השלום אינו יכול לשוב ולשרור, עד שֶיְרַצֶּה את חברו; עד שחברו יסלח לו.

במקרה כזה, השלום אינו יכול לשוב ולשרור גם אם התרחק פיזית מאותו חבר וכבר אין סיכוי שיהיה ביטוי גלוי לסכסוך ביניהם. כי הבעיה היא שבחטא כלפי החבר גם נפגם השלום בין האדם שחטא לבין בוראו; כדי לתקן את אותו שלום, צריך לבקש מחילה מחברו שחטא לו.

במלים אחרות, כדי שיהיה שלום בין אדם לבין אלוקיו, צריך האדם לחיות בשלום אמת עם האנשים שסובבים אותו. לא ננסה כאן ועכשיו להסביר מהם גדריו של שלום זה כי קצר המצע, אבל בע"ה נמשיך לדון בכך ברשימות הבאות.

ברשימה זו נתמקד בשלום, שעדיין נעדר, בינינו לבין הבורא יתברך.

הפרשה שלנו מתמקדת בסידורי הפרידה האחרונים של משה מעם ישראל, ובהעברת שרביט ההנהגה ליהושע.

(דברים ל"א) א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ג ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא-יַשְׁמִיד אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ--וִירִשְׁתָּם; יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. ד וְעָשָׂה ה', לָהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, וּלְאַרְצָם--אֲשֶׁר הִשְׁמִיד, אֹתָם. ו חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם; כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ, הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ--לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

תשובה ברגע אחד

משה יודע שזה לא כל כך פשוט; הוא מכיר את טבע האדם ויודע שבקלות עלולים להיסחף לכיוונים לא רצויים; על כן הוא נוקט יוזמה שתכליתה להעניק לעם את החוסן הפנימי הדרוש למניעת ההיסחפות הצפויה:

ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

הוא גם קבע זמנים, מועדי מינימום לקריאה בתורה; כי ספר תורה בארון זה יופי, אבל צריכים גם ללמוד מה כתוב שם כדי שיוכלו לחיות על-פי הוראות התורה.

(רמב"ם, הלכות תפילה י"ב) משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה; ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות. וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים:

בנוסף לכך יש להתחשב גם באלה שאינם נדרשים לבוא לבית הכנסת בכל שבת ושני וחמישי.

י וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר; מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת. יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר; תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם. יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם; כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.

לכאורה, אחרי כל ההכנות האלה משה כבר יכול להיפרד בשקט; הוא הכין אותנו היטב להמשך הדרך, צייד אותנו בהנחיות ובכוחות הדרושים כדי להתמודד בהצלחה עם פיתויי העולם הזה ועם נטיותינו הטבעיות להיענות לאותם פיתויים, וכל שנשאר לנו זה לשמור על הנתיב שהוא התווה לנו. אז למה זה לא ממש מצליח? למה אנחנו מסתכסכים שוב ושוב עם בורא העולם ומנהיגו?

טז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

מה שמתואר כאן זה סכסוך כולל בינינו לבין ה' יתברך, ומיוזמתנו כמובן; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, זה משהו בסגנון "יהודי בביתך ואדם (גרמני, צרפתי וכו') בצאתך", שבאופן טבעי מתפתח להתרחקות מכל סממן יהודי.

וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, בכך מסתלקת ההגנה האלוקית שיהודים זוכים לה בעת שקשורים עם הבורא יתברך, והתוצאה כתובה בהמשך. התגובה שלנו למה שקורה, גם היא מוכרת מאד; מוכרת עד כאב: וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

אפשר לפרש זאת כהרהור תשובה כמו שמפרש הרמב"ן, ואפשר גם לפרש זאת בהתאם לחשיבה שפשתה אצלנו בדורות אלו, כי הצרות מלמדות שאין חלילה מנהיג לעולם.

כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' לֵאמֹר. כו לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית- ה' אֱלֹקֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד. כז כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה', וְאַף, כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי.

התורה מעידה בנו בכך שהיא צופה מראש את כל התהליכים ההיסטוריים, והיא גם מציעה את הפתרון המושלם, תשובה:
(הושע יד) ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיך כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:

וזה לא צריך לקחת הרבה זמן; אפשר ברגע אחד, וימים אלו הם הכי מתאימים לכך.

בכך נזכה מיד לגאולה האמיתית והשלמה וסוף סוף יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.