בג"צ צודק בעניין "נוהל שכן"

לדעתי, בג"צ צודק בקביעתו, כי "נוהל שכן" פסול. דברי מכוונים בעיקר אלינו, אנשי הימין, הדוגלים בשלמות הארץ. לדעתי טועים אנשי הימין, התוקפים פסק-דין זה כאילו היה עוד חוליה בשרשרת של פסיקה "שמאלנית", רחמנא ליצלן.

מדובר ב"נוהל" צבאי, שבו נשלח ערבי מקומי אל בית שהוקף בידי כוחותינו ובו מסתתרים מחבלים, כדי לקרוא להם להסגיר עצמם וכדי לדרבן אזרחים שאינם לוחמים למלט נפשם מהבית. על-פי פסק הדין, נציגי המדינה טענו כי הוראות הצבא אוסרות לאלץ אזרחים לשמש שליחים כאלה, אך ביהמ"ש צדק בהבינו כי אין מדובר במתנדב העושה מלאכתו בחפץ לב, אלא ב"מנודב" החושש להתנגד ל"נידובו" ולכן מדובר בפועל באילוץ.

בג"צ טעה לא-אחת בפסקי הדין שנתן בשנה האחרונה. פסק הדין בעניין גדר ההפרדה, במיוחד בהשוואתו אל פסה"ד בעניין ההינתקות, הראה כיצד אפשר לנהוג בערבים על-פי "מידתיות" מפליגה לטובתם, בעוד יהודים העומדים להיעקר מבתיהם אינם זוכים אף למידת ההקשבה הדרושה לשמיעת כל טיעוניהם הרבים – כך על-פי עדותו של עו"ד מירון, ב"כ העותרים – וכיצד אין ננקטת כלפיהם אותה "מידתיות".

ובג"צ הראה כיצד הוא יכול, כמעט נלהב, לקבל את עמדתן ההרסנית של כל ממשלות ישראל – לרבות אלו של בגין, נתניהו, שרון ושמיר - כפי שנטענה בבג"צ על-ידי נציגי הפרקליטות - כי ישראל מחזיקה בשטחי יש"ע ב"תפיסה לוחמתית", חרף העובדה שעד אותה "תפיסה" לא היה במקום ריבון. העובדה שאותו פסק-דין מהווה בסיס לטיעון הצודק, על-פי הגיונו, כי ישראל מחזיקה ב"תפיסה לוחמתית" גם בכל השטחים שלא נכללו בהחלטת החלוקה מיום 29.11.47, לא הפריעה לבג"צ, פרט לשופט אדמונד לוי.

אך לא כן בפרשת "נוהל שכן". לדעתי, זהו נוהל פסול ולא-מוסרי, בין ששטחי יש"ע הם שטח כבוש ו"תפוס לוחמתית", ובין שהם שטחים שראוי ונחוץ לספחם מיד ורשמית לשטח המדינה.

אם מדובר בשטח כבוש, צודקים הטוענים שאינך יכול לבוא כצבא כובש, ולאלץ תושב תמים לסכן עצמו כדי לחסוך סכנה מחייליך. במיוחד כאשר ברור וידוע כי למחבלים הנצורים אין עכבות מצפוניות ומוסריות במובן המקובל עלינו, והם לא ירתעו לקפח את חייו של אותו "שכן". יש גבול למה שאתה יכול לעשות כצבא כובש, והרי באותה מידה אינך שולח את אזרחי השטח הכבוש להילחם עבורך.

דברים אלה נכונים ביתר-שאת, אם נראה את השטח כשטח אינטגרלי של מדינת ישראל, שאומנם אינו כזה דה-יורה אך נאמני ארץ ישראל רוצים לראותו ככזה דה-פקטו. אני נמנה עם הדוגלים בראיית כל שטחי הארץ כך, ועל-פי שיטתי אין להבחין בין שכם לבין יפו, בין קלקיליה ובין לוד, בין טובאס ובין עכו, ובין ג'נין לבין אום אל-פחם. לבטח אין הבדל, על-פי הרכב האוכלוסיה הערבית, מאווייה, יחסה למדינת ישראל ואיחוליה לשגשוגה של זו. אלה גם אלה מאחלים לנו בדיוק את מה שאתם חושבים.

כפי שאינני מסכים שמשטרת ישראל תאלץ תושב של תל אביב לסכן עצמו בכניסה אל בית שבו מתבצרת כנופיה מסוכנת – יהודים, ערבים או בושמנים - כדי להזהירם שייכנעו, כן אינני מסכים לכך שיאולץ תושב שכם לעשות כן.

אילוץ כזה אינו אנושי ואינו צודק, גם אם מטרתו להקטין את סיכון חיילינו. הקטנה כזו אסור להשיג בכל מחיר, גם במחיר של התנהגות בניגוד למוסר הבסיסי – וסיכון אזרח תמים מנוגד למוסר הבסיסי. חיילינו חייבים להסתכן, מעצם מהותו של תפקידם, ובאותה מידה אסור לשגר תושב המקום ללכת לפני החיילים, כדי לגלות במדרך רגלו שדה מוקשים.

די לנו בבעיות הקיימות, ההולכות ומתעצמות מדי יום – כמו פרשת מעצרו המסוכל של דורון אלמוג בבריטניה והאיום בכך על קצינים רבים – ואיננו זקוקים לעניין נוסף, המלא וגדוש אי-מוסריות כרימון.