משחק מצרי

מאז תחילת האינתיפאדה האחרונה, לפני חמש שנים, הביטה מצרים באדישות מתריסה על תופעת הברחת הנשק העצומה במנהרות רפיח מהצד המצרי לצד הפלשתיני. מצרים הזינה את החברה הפלשתינית בכמויות נשק שהפכו את עזה לאנרכיה של כנופיות חמושות. יותר משהנשק המוברח היה אתגר ביטחוני לישראל, הוא היה כלי מרכזי בריסוקה של החברה הפלשתינית - לפחות בעזה.

מהיקף הברחת הנשק שגשגה, דווקא בצד המצרי, אימפריית פשע, בעיקר מקרב הבדווים בפתחת אל עריש וצפון סיני, שידם בכל לכל המרבה במחיר. בפיגוע טאבה ב-7 באוקטובר 2004 נחשפה מעורבותם רחבת ההיקף של ברוני הפשע הבדווים בסיני בהפעלת הפיגוע. לא מטעמים אידיאולוגים חלילה אלא תמורת בצע כסף. כמנהגם, גנבו "בהזמנה" את כלי הרכב ששימשו לפיגוע, השיגו את חומרי הנפץ, והובילו בדרכי המדבר את המחבלים ליעדם.

לאחר הפיגוע עצרו המצרים קרוב ל-3,000 בדווים מצפון סיני, שנחקרו בשיטות מצריות כדי לחשוף את מבצעי הפיגוע. אם אפשר היה להניח עד הפיגוע בטאבה שהמצרים לא ידעו באמת את היקף ההברחה, שנהגו במידה של חוסר אכפתיות לגבי המתרחש במחוזות המרוחקים והלא נגישים של מצרים, הרי סביר להניח שאחרי טאבה הבינו לעומק את הבעיה שיצרו לעצמם במו ידיהם. למרות זאת לא עשו דבר מעשי כדי לפגוע בתשתית הפשע על ידי ניסיון לחסום את נתיבי ההברחה של נשק, סמים וזונות לעזה ולנגב.

לאחר הפיגוע השני בשארם א-שייח ב-23 ביולי 2005 שהתבצע בשיטה כמעט זהה, התברר שכל התשתיות שעמדו לרשות מבצעי הפיגוע הקודם בטאבה המשיכו לתפקד. חלק ממבוקשי פיגוע טאבה ששרדו בחופש נהנו ממקלט בטוח באזורים ההרריים של סיני. עדיין משתדלים המצרים ללכוד אחד אחד את מבוקשי הפיגוע אבל נמנעים מהרס התשתית כולה. מצרים, זו שידעה לעקור בדם, אש וחיסולים את הטרור המוסלמי מרחובות קהיר וערי מצרים, עדיין מנהלת מו"מ עם השייחים משבט הטראבין על הסגרת מבוקש זה או אחר, במקום לעקור מהשורש את התשתית כולה - מראש הנחש המסתתר לו ב ג'בל הילאל עד אחרון מבריחי ואונסי נערות הליווי.

על פניו נראה שמצרים היא המדינה המתאימה והמעוניינת ביותר להעמיד את כובד משקלה מאחורי אבו מאזן והרשות הפלשתינית ומאחורי השאיפה ל"מדינה אחת, חוק אחד, נשק אחד". למצרים, יותר מכל אחד אחר, יש גם השפעה ואמצעי לחץ לסייע ולאכוף את מרות הרשות על הפלגים הפלשתינים. בפועל הקפידה מצרים בשיחות קהיר האינסופיות עם הפלגים הפלשתינים על מעמד שווה בין הפלגים לרשות. משל היתה הרשות הפלשתינית עוד פלג בין פלגים ולא הסמכות הריבונית.

ביום חמישי 17 במרס 2005, לאחר עוד סבב של "שיחות קהיר", מול העיתונאים, הוכרז על הסכמה בין הארגונים על "תהדיאה" - רגיעה עם ישראל. בנוכחות עומר סולימאן, שר המודיעין המצרי, הכריזו הארגונים על זכותם להחזיק נשק ולחדש את האש בתנאים הנראים להם. לא היה זכר לקבלת מרות הרשות, אפילו לצורך לתאם איתה מהלכים. אולי ההכרה היחידה במרות היתה ההכרה הכללית שרק אש"ף מוסמך לנהל מו"מ עם ישראל. הרשות כסמכות - יוק.

לא ברור מה בדיוק האינטרס המצרי. כרגע ברור שמטעמים לא ברורים מצרים עושה הכל, ממש הכל, כדי לערער את סמכותה של הרשות, כדי להזין את פלגיה השונים בנשק כדי שעזה תישאר לעולם מוגדישו שבסומליה - חבל ארץ נמשל על ידי כנופיות. כמו שנאמר - עם חברים כאלה מי צריך אויבים.