הצפרדע החרשת

שמעו סיפור: להקה של צפרדעים טיילה לה ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאד. כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהן ראו עד כמה הבור עמוק הן צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה, אין לכן שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתן נחשבות כבר למתות ... חבל לכן בכלל להתאמץ"! לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהן בכזאת קלות. שתי הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהן מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחן, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להן ולסמן להן בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להן סיכוי... "בחיים לא תצאו מכאן ..." אחת הצפרדעים שמעה בעצתן של הצפרדעים, אפסו כוחותיה, היא פשוט נכנעה ומתה בקרקעית הבור. הצפרדע השנייה לא ויתרה, היא ניסתה והמשיכה בכל כוחה בשעה שהצפרדעים מסמנים לה בתנועות וצועקים מפֶּתח הבור "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם ...". "הפסיקי את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמותי". בכל זאת הצפרדע המשיכה לנסות, היא קפצה אפילו חזק יותר... ובסופו של דבר, היא נתנה ניתור כזה חזק שהצליחה לצאת החוצה מהבור כשהיא יצאה החוצה, שאלו אותה חבריה הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק..." בשפת הסימנים הסבירה להן הצפרדע הזאת כי היא חירשת... היא לא שמעה מה אומרים לה, ובטעות פירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד... (מתוך האינטרנט, בתיקונים דקדוקיים קלים שלי).

מיהו הנחש?

בפרשת בראשית דומה שדמות להקת הצפרדעים, המייאשת וּמרַפה ידיים בסיפור העממי, התחלפה בדמות הנחש המיתולוגי. ולמה להקה? כי, כדברי חז"ל, הנחש הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא עמלק הנודע לשימצה "אשר קָרְךָ בדרך". כאשר אדם מחפש דרך, וזקוק לבית, למבצר שיחזק אותו בדרך הנכונה, וּמרגיש עייף ויגע, בא היצר וּמקרר את התלהבותו. ואם לא די בכך, הוא מזַנב בו את כל הנחשלים, את יושבי הגדר, השוליים של החברה הנושרת, שכבר נלכדה ברשתו של היצר הרע, כדי שידביקו גם אותו בחיידק הרפיון והיאוש.

להקת היצר לא חדלה לפמפם לאדם: אתה לא יכול! אתה לא מסוגל! אין לך כוח ללכת בדרך הישרה שהתוותה לך התורה הקדושה, אתה כישלון! נכשלת פעם - תיכשל תמיד! אין לך סיכוי! חבל על מאמציך, וכך האדם שוקע בחידלון וּבבור תחתיות.

רְאו מה חולל הנחש לחווה קלת הדעת, ששיקרה והוסיפה על האיסור לאכול מעץ הדעת את האיסור לא לגעת בו, ולמין האנושי כולו. הנחש הערמומי קפץ על הזדמנות פז זו, ודחף אותה שתיגע בעץ. ואז אמר לה בחלקלקות לשונו, כי כשם שאין מוות בנגיעה, כך לא תמות באכילה". אולם לא כך היה. חווה, ששמעה בקול הנחש, ונתפתתה בחוסר אחריות לאכול מעץ הדעת עם בעלה, המיטה את עונש המוות לא רק על עצמם, אלא על האנושות כולה.

תהיה חֵרש, תהיה חכם

כמו הצפרדע בבור על האדם להיות חרש למקהלת היצר הרע (הנחש ושות'), שהיא המקור למגפת המאה - מחלת הדיכאון בתרבות המערבית, אשר מכרה את נשמתה לשטן, וּלאַמץ את גישת התורה הקדושה. היהדות שוללת את תפיסת היאוש והרמת הידיים (אין יאוש בעולם כלל. מכירים?), ונוטעת באדם תקווה אין סופית. "חזק, חזק ונתחזק", כפי שאומרים בסיום כל חומש. יתרה מכך, "קַוֵּה אל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ" ושוב "קַוֵּה אל ה'", כדברי נְעים זמירות ישראל.

כנגד קולו המייאש של היצר הרע, נשמע קול התורה: אתה יכול!, כל אחד (ואחת) יכול! אתה בן מלך, בן (וּבת) לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש. אתה ואַתְּ כלי להכיל את אור ה' הגדול. עליך רק לגלות אותו וּלהוציא את האור הגדול הטמון בך מן הכוח אל הפועל. ואז הוא יקרין עליך ועל הסביבה כולה. ואכן הצפרדע התחזקה, כשפירשה את קריאות היאוש של חברותיה כקריאות עידוד.

קצת פרופורציות

ביהדות אין רשות חושך ורשות אור, כפי שקיים בדתות אחרות. ה' האחד והיחיד ברא את שניהם, כשהחושך הוא מנוף להעצמת האור, והכישלון הוא כלי לצמיחה אישית וּלאומית. "שבע יפול צדיק וקם", אמר הֶחכם מכל האדם. ;איך צדיק קם? משֶבע(!) הנפילות המחשלות. ככל שהוא נופל יותר, כך הוא קם יותר. לכן הערב והבוקר הם יום אחד, והבוקר מתחיל מהערב. יתרה מכך, הכרת החיוב נלמדת דרך השלילה. איך נכיר את מהות האור ונעריך אותו, אם לא אחרי שחווינו חושך? רק מי שעבר חלילה באופן אישי או משפחתי מחלה, יודע להעריך בריאות. כל מי שחווה עוני, יודע להעריך עושר. כל מי שחווה כישלון, יודע להעריך הצלחה. וכך הלאה.

למעלה מזו, בעקבות משברים קשים בחיים, משתנות הפרופורציות לחיים המקבלים סדרי עדיפות נכונים. אם המינוס בבנק גרם לאדם להיות מדוכא, הרי בעקבות החלמה ממחלה או מפציעה קשה (בתאונה, פיגוע או מלחמה), הוא לא רק יֵדע להעריך בריאות וּלהכיר בערך החיים, אלא גם להעמיד אותם בראש סדרי העדיפות, הרבה לפני מצב החשבון השלילי בבנק, שהופך לטפל יחסית.

מודה אני

אולי כך ניתן להסביר את הפסוק בתהילים "להגיד בבֹקר חסדך, ואמונתך בלילות". איך מגיעים "להגיד בבוקר חסדך"? - מ"אמונתך בלילות". דווקא כשחווים מצב של לילה, של חשכה, של משבר קשה ומתגברים עליו, מתעצמת האמונה בבורא, ואז יודעים להעריך את הבוקר, את הטוב, את האור וּלהודות לה' עליו.

מצד שני, כשאדם רגיל להודות לה' על הבוקר, על האור, על הטוב, זה יעצים את ההתמודדות שלו עם משברים, ואת אמונתו בה' גם ב"לילות", במצבים קשים. כמי שאָמוּן על תפיסה חיובית, הוא ישתדל לראות נקודות אור גם בהם. למשל, חולי סרטן לומדים לא אחת להעריך את החיים וניצול הזמן, וֹאף מחפשים אתגרים חדשים, כשבאורח פרדוכסלי ההספק שלהם במהלך המחלה עולה על כל מה שהספיקו בחייהם לפני המחלה (וחני וינרוט החרדית כמודל).

מה הפלא כשיהודי פוקח עיניו בבוקר דבר ראשון הוא אומר "מודה אני". ועכשיו, הַרפו לרגע, נִשמו עמוק והַקשיבו לכל מילה "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". איזה יופי. יהודי מורגל על ראיית הטוב והכרת הטוב. שימו לב למהות הלאומית שלנו המצביעה על הכרת תודה. השם יהודי מגלם בתוכו את עצם ההודייה על כל דבר טוב לבורא, וּמכאן לכל אדם. הכרת הטוב טבועה בגֶנים היהודיים שלנו. וּמַהן ברכות הנהנין (מלשון הנאה), אם לא אמירת תודה לה' על הלחם, על המים, על הפרי היפה או היָרָק שברא, לפני האכילה ולאחריה?

אדם וקין

היהודי מתקן את כפיות הטובה של אדם הראשון. בדומה לאשתו חווה שהאשימה את הנחש, שפיתה אותה לאכול מעץ הדעת, האשים אדם הראשון בחטא, איך לא, את אשתו, תוך כפיוּת טובה מופגנת. "האישה אשר נתת עימדי", התריס לפני הבורא, היא נתנה לי לטעום מהפרי האסור. במקום להודות לקב"ה על מתנה יקרה זו, שהעניק לו רעייה, אשת חיקו, הוא מאשים את כולם - את ריבון העולם, את אשתו. רק לו את עצמו. הוא ואשתו מתנערים מכל אחריות לחטא, וּמגלגלים את האשמה לחטא על אחרים. נשמע מוּכר?

אדם הראשון טומן ראשו בחול וּ'מתחבא' מפני ה'. אך הקב"ה מנער אותו ממחבואו וּמִבריחה מאחריות. איכה? "איפה האחריות שלך?" מהדהדת שאלה רטורית זו בחלל האוויר. קריאה דרמטית ועוצמתית זו של הבורא מטלטלת את אדם הראשון, שחוזר בתשובה, כמה סמלי, בערב שבת קודש, כש"מזמור שיר ליום השבת" מתנגן על שפתיו (קַבלו סקוּפ אדם הראשון הוא אבי החוזרים בתשובה).

לעומתו, קין שרצח את הבל, וּמופיע על בימת ההיסטוריה כאבי הרוצחים, בדמות הנחש החוטא שהמיט לראשונה מקִנאה מוות על האדם, כשעבירה גוררת עבירה - התוודה על חטאו והיה מוּדע לה. "גדול עוֹני מִנְשֹׂא", רעם קולו בווידוי נוקב לפני הבורא. "איני מסוגל לשאת את הפשע" קרא. והעונש הטבעי אפוא, שהושת עליו, הוא "נע וָנָד תהיה בארץ", חֲסַר מנוחה וּמקום בעולמו.

תיבת נוח

אז מה המשותף לפרשות נוח ובראשית? בעוד שבדור אדם הראשון ונוח השתולל יצר הרע: חטא עץ הדעת של אדם וחווה, קין שרצח את הבל, חטאי דור המבול המושחת, שירד לביבים, והתיר כל רסן מוסרי - נוח, צדיק בדורו, בדומה לצפרדע בבור, היה חרש רוחני ואטם אוזניו למקהלת היצר הרע. ולא עוד, כדי להתגונן מפני רוחות השחיתות שנשבו בעולם סביבו, ביצר נוח את תיבתו ותיבת משפחתו מפני הסביבה הרעה.

נוח הוא דוגמה חיה לגישת היהדות, כיצד מתמודדים עם יצר הרע. אל תנסו להילחם בו, כי מלחמה גוררת מלחמה. לא די להיות חרשים ולא להקשיב לקולו. צריך לעשות מעשה. איך? מלמדת אותנו תורתנו הקדושה, ונותנת לנו את הטיפ הבא: "סור מרע וַעֲשֵׂה טוב", כלשון נעים זמירות ישראל. כיצד נסור מהדרך הרעה? על-ידי "עשֵה טוב".

כדי להתגבר על החושך, צריך להוסיף אור. אור הוא המוטיב המרכזי בבריאת העולם. על-ידי מעשה טוב דוחים את המעשה הרע. וּכדברי חז"ל "מעט מן האור- דוחה הרבה מן החושך". במקום לכעוס על הזולת, ספור עד שלוש, כדי לעצור את הכעס, ותן לו חיוך, ואפילו תעזור לו. במקום לנסוע לים בשבת, לך תתארח אצל חברים שומרי שבת, ותתבשם מאווירתה, משולחנה וּמזמירותיה, ותרגיש בבית. התרחק מחברה מתירנית וּדבוק בחברים טובים. בדיוק זה מה שעשה נוח בבניית התיבה, ובכך מצא את הצוהר, את האור וְכִשְׁמוֹ את מנוחת הנפש.

צוהר לַלשון

ואי-אפשר לסיים בלי הווֹרט החסידי על תרבות הדיבור. "צוהר תעשה לתיבה" בלשון חז"ל תיבה היא מילה. תאיר את המילים בלשון נקייה ויפה, במקום להשתמש בשפה גסה.

והפרשה גם מדגימה זאת. התורה הקדושה, החוסכת במילים וּבתווים מיותרים, הוסיפה שבע אותיות ובלבד לא לומר 'הבהמה הטמאה' (אך בהלכות כשרות מוזכרים הבהמות והעופות הטמאים לצורך בהירות ודיוק). במקום זאת היא הצביעה על "הבהמה הלא טהורה". אין ספק שתפילות ודברי תורה, שלאורם מתחברים אל פנימיות המילה, הם כלי עזר מצויין להקניית שפה נקייה.