בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בסין ב-5 באוקטובר 1923 הודיע הנבחר צ'או קון, לכל 804 חברי הפרלמנט כי יתוגמלו אם יבואו להצבעה ויצביעו בעדו. 555 חברים הגיעו, 480 מהם קיבלו כל אחד 5,000 יואן, כגמול על חלקם. האחראים על הלוגיסטיקה והפצת המידע, שעזרו ל-480 מהם להגיע ולבחור תוך קבלת הסכום שהובטח, הועלו בדרגה.
בסין, עד היום, זהו סמל לדמוקרטיה מושחתת. ואצלנו? את מי אריאל שרון קנה? בכמה? מי יקודם בתפקיד ומי יהפוך לשגריר, נספח או מנכ"ל חברה ציבורית? את מי יצחק רבין לפניו קנה ובכמה? אולי חלק מהמסחר הפוליטי יתועד על-ידי גונן שגב, שיש לו הרבה זמן להיזכר ולכתוב.
קוריאה, לעומתה, דומה יותר לישראל בשחיתות המובנית, אם כי יש הרבה מה ללמוד ממנה. בקוריאה שלטו דורות של גנרלים, ממש כמו פה. האוליגרכיה התפתחה ממש כמו פה, והתאגידים קיבלו קווי אשראי מהמדינה בעוד חברות קטנות שניסו להרים ראש נקנו או נמחקו על-ידי סגירת קווי אשראי.
כדאי לזכור את השם קים יונג סאם שכיהן כנשיא קוריאה בין 1993 ל-1998. כנשיא פנה בתביעה מהשרים, חברי הפרלמנט, קציני צבא בכירים, פוליטיקאים וראשי מפלגות, להצהיר על הונם ורכושם וקשריהם העסקיים, כתנאי להמשך שירותם. אחדים מחברי הפרלמנט התפטרו ולא נאלצו לחשוף פרטים על הונם, רכושם וקשריהם העסקיים.
במשבר הכלכלי של 1997 נחשף מארג השחיתות. דרום קוריאה הגיעה לחוב חיצוני של 160 מיליארד דולר!!! בשנת 1996 לקחה הלוואות בסך 58 מיליארד דולר!!! עד 2004. כתוצאה מקצב צמיחה של 11% ב-1999 ו-9% ב-2000, ובתוכם 3% עלייה בצריכה הפנימית הידועה יותר כעידוד כפטריוטיזם, החזירה קוריאה את החוב שלוש שנים לפני המועד.
אולי במקום לשלוח לאמריקה קיביצרים כדאי לשלוח אנשי מינהל לדרום קוריאה כדי ללמוד איך נלחמים בשחיתות.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
