אם חפצנו בתשובה לשאלה "נוהל שכן, מוסרי או לאו?", מדוע הרחקנו לכת עד להרכב המכובד של שלושת שופטי בית הדין הגבוה לצדק? מספיק היה לפנות לאחד הטירונים הצעירים שזה עתה הגיח נסער משיעור מ"מ בנושא "טוהר הנשק".
בשבילו עובר קו אדום ברור מאוד בין מותר לאסור. בין מוסרי למחריד. זה עתה סיפר לו המ"מ על שיירת הל"ה, ועל איך העדיף מפקד הכוח להשאיר את רועה הצאן בחיים, דבר שהביא להשמדת הכוח כולו. והוא שמע והוא הפנים. והוא יודע איזה מין חייל הוא רוצה להיות. חייל מוסרי.
חודשיים לאחר מכן הוא מגלה כי המג"ד, המ"פ או המ"מ כבר לא מדברים גבוהה-גבוהה, לא מדקלמים מורשות קרב ומיתוסים נעלים. כי כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות. כשמבצעים עשרות מעצרים בשבוע - המוסר הולך לעזאזל.
"נוהל שכן" לא נולד במפקדות ממוזגות ובישיבות מטה סוערות. כמו ההוראות הפרועות לפתיחה באש, גם נוהל זה נולד במוחו של לוחם עייף מהתמודדות יומיומית עם מציאות בלתי אפשרית.
המציאות המטורפת היא שפוררה גבולות וקווים אדומים והפכה שחור ולבן לאפור. וכשהמציאות אפורה דהויה אז כבר נראה הגיוני לקחת אדם אקראי ובאיומי נשק לשלוח אותו אולי למותו מבלי למצמץ. אז כבר נראה הגיוני לעבור על פסיקת ביניים של בג"צ ו"לבקש" מאדם אקראי לבצע את אותה משימה איומה. כי מה כבר מבינים שם בבג"צ? אנחנו כאן בשטח. אנחנו מזיעים מפחד מתחת לאפוד הקרמי במעצר המי-יודע-כמה, וכבר נשבר. נשבר מלחשוב על מוסר, נמאס מלהתעסק ב"טוהר".
האם נחוץ היה בג"צ כדי לפסוק מה מוסרי ומה לא? התשובה לצערי ברורה. צה"ל איבד את הצפון המוסרי שלו. הגורמים בצה"ל שהגיבו היום לפסיקה במשפט "צה"ל ממשיך להיות ערכי" צריכים לעבור שיעור מ"מ מחודש על טוהר הנשק ויישומו.
הרמטכ"ל, שחיכה לפסיקת בג"צ כדי להוריד הוראה לבטל את הנוהל, רק מוכיח לנו שאין לסמוך על ביקורת פנים-צה"לית בנוגע לאופן הלחימה בשטחים.
צה"ל עייף ושחוק מחמשת השנים האחרונות. אין לו לא את הרצון ולא את היכולת לבקר עצמו בצורה רצינית. ביקורת כזו חייבת להיות חיצונית, בלתי תלויה וחשוב מכל – לא מותשת וחסרת צפון מוסרי.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
