ראש הממשלה אריאל שרון זוכה בכל הסקרים לאהדה חסרת תקדים שרק הלכה וגברה אחרי ההינתקות. הוא מכה שוק על ירך את כל מתחריו מהימין ומהשמאל כאחד: את ביבי נתניהו, שמעון פרס ועמיר פרץ. וכל כך למה? כי כך רוצה הציבור. יש שיאמרו בגלל שהציבור נהנתן, עייף, ונמאס לו, בקיצור "עוילם גוילם". ויש שיאמרו הציבור חכם: "קול המון כקול שדי".
אם שרון, שהיה מוקצה מחמת מיאוס במשך יותר מדור בקרב השמאל אך לאחר שהפך את עורו, חצה את הקווים והחריב 26 יישובים זוכה לאהדה שכזאת, מה צריך לעשות האופורטוניסט הרוצה לרשת אותו? הוא חייב להיות יותר שרון משרון ובמקביל גם לבטל כמה מגזרותיו של נתניהו. עליו לא רק להפוך את עורו אלא גם את קרביו. ומי אם לא מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, המתאים יותר מכל אחד אחר למהלך ציני שכזה.
הוא המתין לרגע המתאים, לעשור לרצח רבין, ובמהלך מחושב מאין כמוהו יצא בהצהרה שהפתיעה רק את אלה שאינם מכירים אותו. הוא הצהיר בריש גלי, לקול התשואות הצפויות של התקשורת: "אוסלו היה צעד אמיץ. ממרחק של זמן, המהלך של רבין הביא לראשית התהליך של התפכחות הציבור הישראלי". אבוי לאותה "התפכחות" שאינה אלא כניעה מבישה לטרור.
אם בסקר של "מעריב" 25% מבוחרי העבודה אומרים כי שרון ממשיך את דרכו של רבין, וזאת מבלי ששיבח בפומבי את הסכם אוסלו, הרי שאולמרט, המשבח את המהלך ההיסטורי הזה, צפוי שיגרוף בסערה את כל בוחרי העבודה, שלא לדבר שאת שאר המפלגות שמאלה ממנה, כולל המפלגות הערביות. אם נוסיף לחשבון את שינוי ואת חסידי שרון בליכוד, הרי שדרכו של אולמרט לראשות הממשלה סלולה היטב. הוא יגיע לשם מהר יותר מהרכבת הקלה לירושלים, שהיה מראשיה הגרועים ביותר.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
