שיחה עם פרשת "תזריע" ו"מצורע"

בימים שאנחנו שומעים על תפוסה של 200% בבתי החולים, תפוסה שהיא סכנה ממשית לבריאותם של מבקשי סעד לחולי, יש משמעות מיוחדת לפרשות השבוע, "תזריע" ומצורע", אשר מתמקדת במידה רבה בנושאי היגיינה. כשרופאים נדרשים לעבוד במשמרות של 26 שעות רצופות נשקפת סכנה לליקויים בעבודתו של מי שצריך להעניק לנו ביטחון מרבי בסעד הרפואי שהוא מגיש.

בימים שאינטרס של ההון משתיק קולות, הפועלים נגד זיהום ממפעלים באזורי תעשיה, כשקיימת סכנה בריאותית מוכחת לחיי תושבים החיים סמוך לאזורי תעשיה, יש משמעות רבה ומיוחדת לשתי הפרשות במקרא, הדורשות מאתנו מחויבות להיגיינה, לשמירה על הבריאות. המחויבות אינה רק של הפרט אלא של החברה בכללותה והמוסדות שנבחרו להנהיג אותה.

שתי הפרשות, המחייבות אותנו לשמירה על בריאות הגוף, יש להן נוכחות חזקה בסדר היום של מחזור הקריאה בתורה, אבל הן נעדרות מסדר היום של האחראים למציאות, בה קיימות מכסות של 200% תפוסה בבתי החולים.

הפרשות "תזריע" ו"מצורע" דורשות מאתנו כחברה ופרטים בתוכה לכונן מערכות חיים המקפידות על שמירה בריאות הגוף. אי-אפשר שלא להתפעל מתשומת הלב הרבה, שמפנים לעברנו הכתובים בדרישה להקפיד במצוות בריאות והיגיינה אישית.

אני מתייחס לצמד הפרשות "תזריע" "מצורע" כצמד מאתגר במיוחד, המעניק לנו תודעה של אחריות אישית על בריאותנו. אנחנו מתוודעים בפרשה לנגעים קשים מנשוא כמו צָרַעַת, בַּהֶרֶת, סַפַּחַת ועוד נגעים שהחברה למדה להתגבר עליהן ומידת שכיחותן הוא כמעט אפסית באזורים שקיימת תודעה היגיינית ראויה.

יש חשיבות רבה על-רקע התקופה שהספר נכתב, שמלמדים אותנו על סימני הנגעים, על הסכנות הטמונות בהן. חשובה ההנחיה כיצד לטפל בנגעים אלה. אומנם, ההנמקה במקרא אינה בריאותית, אלא יש לה במיוחד משמעות דתית - "וֶהֱיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא י"א 44), אך אין ספק שהילת הקדושה מעניקה ערך מוסף בכינון ויצירת דפוסים חברתיים המקפידים על כללי בריאות.

ובחרת בחיים

יש להוסיף נקודת זכות לפרשות "תזריע" ו"מצורע", שהן נותנות כלי הבחנה בריאותיים וחובות התמודדות לאדם בחברה היהודית, וגם מטילות עליו חובות כדי להצליח בהתמודדות עם הנגעים, כשמסביבו חברות, שלא פעם כורעות תחת נטל של מגפות.

אודה, שעם כל המחמאות שאני מרעיף על הפרשה, אני חש אי-נוחות בעיסוק ובדיון הארוך של סממני הטומאה והנגעים בפרשות "תזריע" ו"מצורע". החיוב גובר, כשמוצגת התפיסה של התורה, שהכל נועד למען - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".

החיים מספקים לאדם, למשפחה, לקהילה וברובד גבוה יותר גם לעם התנסויות קשות של פגעי גוף ונפש. בכל מצב, יהיה זה המצב הקשה ביותר חייבים אנחנו לקדש את החיים. אני מקבל את יחס התורה לצרעת כאל מצב של טומאת הגוף ואת החובה להרחיק מהחברה אדם חולה במחלה מדבקת. לעומת זאת קשה לי לקבל את הגדרת האישה היולדת כמי שנתונה במצב של טומאה. מצער, שרגע משמעותי ביותר בחייה של אישה, רגע מאושר של נתינת חיים חדשים מתקשר עם מילה קשה כמו - טומאה.

מקוממים במיוחד טווחי הזמן של הטומאה. אם האישה ילדה בן זכר טומאתה היא שִׁבְעָה יָמִים. אם היא ילדה בת טומאתה נמשכת זמן ארוך יותר - שִׁבְעִים יוֹם. "אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיע וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים... וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד שִׁבְעִים..." (ויקרא י"ב 1-5).

קשה להבין את הקביעה של איסור על האישה אחרי לידה לבוא אל המקדש במשך שְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים אם מדובר בבן זכר, אבל אם האישה הביאה לעולם בת, חל עליה איסור לבוא אל חיקו של המקדש שִׁשִּׁים וְשִׁשָּה יָמִים. לשם מה יש להכפיל את טווח זמן הטומאה אם נולדה בת?

אינני מקבל מציאות של ספר, שיש בו אידאלים המכתתים מלחמה לשלום. מקדשים שבת, יום מנוחה לאדם, ב"זכור" וב"שמור". מקדשים את החיים ב"לא תרצח". מקדשים את הקניין ב"לא תגנוב". מקדשים את המשפחה ב"לא תנאף". כמה מצער, שבספר הזה - מבזים את האישה. יותר מכל מבזים אותה על כך שהביאה בת לאוויר העולם.

איתן קלינסקי