השבת קוראים בתורה שתי פרשות, תזריע ומצורע. התוכן של שתי הפרשות נראה כהמשך אחד, פרטים בדיני נגעים וטומאה וטהרה. הפרשה השנייה פותחת בפסוקים (ויקרא יד): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. על הפסוק השני מובא סיפור במדרש רבה (ויקרא פרשה טז פסקה ב) בתרגום חופשי: מעשה ברוכל אחד שהיה מסתובב בעיירות הסמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות סם חיים? אנשים הביטו אחריו בחוסר אמון. ר' ינאי היה יושב בחדר הלימוד שלו ושמע את ההכרזה "מי רוצה לקנות סם חיים". אמר לו, בוא ומכור לי מהסם הזה. ענה לו הרוכל: אתה לא זקוק לזה וגם כל הדומים לך אינם זקוקים לו. הפציר בו עד שניגש אליו.
הוציא לו ספר תהלים הראה לו את הפסוק "מי האיש החפץ חיים" מה כתוב בהמשך - "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב" אמר רבי ינאי, אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" שומר מצרעת נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא המקור בתורה עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, תורת המוציא שם רע. ואמנם, כמו שאמר הרוכל לר' ינאי, הוא וחבריו ההולכים בדרכו לא היו זקוקים לרכוש מהרוכל את הרעיון, כי גם לפני ההברקה השיווקית שלו הם נזהרו מאוד שלא להוציא מפיהם דיבור שלילי. עם זאת, ההברקה של הרוכל האירה לר' ינאי את הקשר שבין דיבור רע למצורע.
אבל כידוע, לצערנו הזהירים בדבריהם כמו רבי ינאי וחבריו הם מיעוט, הרוב אינו מודע כלל לבעייתיות שבדיבור שלילי. ואדרבה, בדור שלנו נראה כאילו יש תחרות מי ילכלך יותר, קוראים לזה "שיימינג" ובעברית - "בִּיּּוּשׁ". ברשתות החברתיות התופעה נפוצה ביותר כידוע, אבל מה שעוד יותר חמור הוא מה שקורה בתקשורת הממוסדת. לגמרי לא נדיר למצוא בעיתונים או בטלוויזיה וברדיו, כלי תקשורת מכובדים כביכול, מאמרים ודיווחים מכפישים במסווה של שירות לציבור כי "זכות הציבור לדעת". ואמנם נכון שזכות הציבור לדעת, אבל רק מה שעשוי להועיל לציבור, ובהכפשות אין שום תועלת. להפך, בהכפשות יש נזק לציבור וספק אם ניתן לאמוד את עומק הנזק ועוצמתו.
להתאמן בדיבור חיובי
מכאן אפשר להמשיך בדברי חכמינו ז"ל על חומרת הנזק שגורם דיבור שלילי למדבר ולזה שדיברו עליו, אבל עשינו זאת בשנים קודמות. אינני יודע כמה הועילו דברינו מאז אם בכלל, אבל במצב הנוכחי נראה לי שעדיף להתרכז בהגנות שאנחנו נדרשים לפתח כנגד השיטפון הזה של דיבור שלילי. כי התרשמותי האישית היא שלציבור די נמאס מדיבורים שליליים בכלל ומהבלטת השלילה בפרט, אלא שקשה מאוד לשנות הרגלים, בין אם מדובר בהרגל לצרוך תקשורת מסוג מסוים ובין אם מדובר בהרגל לראות ולהתייחס דווקא להעדר, למה שחסר, ולהתעלם מהטוב שבכל זאת נמצא, אפילו אם הוא מועט מדי ועדיין לא מספיק. והרי זו העבודה של ספירת העומר, זיכוך המידות.
השבוע הוא השני בספירת העומר, השבוע של מדת הגבורה. המשנה אומרת (אבות ד, א): איזהו גבור, הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז, לב), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם, מִגִּבּוֹר; וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, מִלֹּכֵד עִיר. זהו העניין הראשון של מדת הגבורה בנפש וזו העבודה הנדרשת מאיתנו בשבוע הזה של ספירת העומר, גבורה אמיתית היא לא להגיב במטרה לנצח, להשפיל את הזולת, אלא לכבוש את היצר שדוחף אותנו לתגובות ולדיבורים שיוצאים לנו אוטומטית מתוך הרגל, לבחון ניסוח אחר, אולי מרוכך יותר למה שאנחנו רוצים להגיד. כאמור זהו העניין הראשון של מדת הגבורה, אבל יש עניין נוסף והוא למתקדמים, למי שהצליחו לכבוש את יצרם וכבר אינם מגיבים אוטומטית אלא שוקלים כיצד להגיב כדי לא לפגוע בזולת.
מי שהגיע לכך, מי שכובש את יצרו על בסיס קבוע, העבודה שלו במדת הגבורה היא להגביר את החיוב. כי אומנם זה טוב מאוד שלא אומרים מלים רעות, שלא מקפידים לבקר את הזולת ונמנעים מלבייש אותו, אבל זה עדיין לא מספיק, השלב הבא הוא לחשוב ולדבר טוב. מסופר על
הרב מרדכי אליהו זצ"ל שבמוצאי חג הפסח ראה תור ארוך משתרך ליד מאפיית אנג'ל בירושלים בהמתנה ללחמניות הראשונות שיצאו מהתנור. מחשבה ביקורתית חלפה בראשו, מה, כל כך נמאס להם מחג הפסח? אבל מיד התעשת ואמר תראו איזה עם קדוש, אוהבים מאוד לחמניות אבל התאפקו כל החג כי ככה ה' ציווה. לא לחינם רבים מתייחסים אליו כאל דמות מופת, הוא הרי הקפיד לחשוב ולדבר רק טוב.
