מגילת רות מגילת החסד <br>

מעשי החסד והמעשים הטובים מהווים את לב לבה של מגילת רות. נעמי מודה לכלותיה על כל החסד שעשו - "יַעַשׁ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׁיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות א, 8). לחסד מתלוית משאלה של נעמי, שאלוהים יגמול להן בשכר ראוי. מדובר בברכת אלוהים לנשים נוכריות בנות עם מקולל ומנואץ בספר דברים כ"ג, 4, שאסור לבוא עמו בברית נישואים "עַד עוֹלָם".

בועז, שאפשר לרות בנדיבותו ללקט בשדהו, זוכה לתודה על החסד ומודגש שהוא ברוך לה', כי "לֹֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים" (רות ב' 20). גם פה מוזכרת ברכת האלוהים, והיא גם תצוין בברכה השלישית. בועז מברך את רות על החסד, שהיא החליטה לעשות עמו על ש"הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּך" ועל כך שלא הלכה "אַחַר בַּחוּרִִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" (רות ג' 10), והחליטה להינשא רק לו. גם פה מובעת משאלה לברכת האלוהים לבת עם, שהוא עם מנואץ בחוקה המקראית.

כאן נחלצה ספרות התנאית והאמוראית, שפתרה את הבעיה שמעורר ספר דברים בפרק כ"ג פס' 4. הפתרון במשנה יבמות ח', ג', לפיו "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד" ובמקום אחר בספרי דברים פסקה רמט המצוקה האפולוגטית מצאה את הפתרון, בכך שבחוק בדברים כ"ג 4 מדובר רק ב"עמוני ולא עמונית, במואבי ולא במואבית". ורות היא לא מואבי, היא רות המואבייה, לכן האיסור בדברים כ"ג 4 אינו חל עליה. לא חלה על רות הקללה על מואב ועמון.

רות במעשיה ובמילותיה ניצבת על בימת המגילה בדמות הַמְּגַיֶּרֶת וְהַמְּגֻיֶּרֶת האולטומטיבית. זו רות שסירבה לשמוע בדברי ההפצרה של נעמי לשוב לביתה ולעמה ולבנות את חייה במקום הטבעי השמור לה במולדתה, בארץ מואב. היא בחרה ללכת על-פי צו מצפונה לקראת עתיד לא ברור, כשהיא דבקה בחמותה, חמות שהמוות הכה בה שלוש פעמים בעקבות מות בעלה ושני ילדיה.

על-רקע ההתרחשויות שפוקדות אותנו היום, כשארבעים אלף בנים חורגים לאלוהים ואדם גנבו גבולות והם חיים כאן אתנו, חובה עלינו להתייחס אליהם ברוח החסד והמעשים הטובים שהם לב ליבה של מגילת רות.

מפאת מכת הרעב הלכה בלית ברירה משפחת אלימלך מארץ יהודה בנתיבי הרעב והגיעה עד לארץ מואב ל"גור" בה עד שיתאפשר להם לחזור לביתם בבית לחם יהודה. המשפחה שוהה בארץ מואב עשר שנים.

לפני משפחת אלימלך, שחיה בתקופת שפוט השופטים, בתקופת האבות יעקב ובניו ירדו לאפריקה ל"גוּר", ושם בנו לפרק זמן את חייהם. בנו אהובו של יעקב אבינו, יוסף, בונה באפריקה תא משפחתי עם מצריה בת פוטיפרע, העונה לשם אסנת. בחלוף הזמן ואפילו זמן רב מאוד צאצאיהם חוזרים לארצם, ארץ ישראל. לשהות הארוכה באפריקה נמצא הסבר אפולוגטי מאוד דחוק במקרא עצמו, כי לא היה שלם עוון האמורי.

הבה נתייחס לבני אפריקה, שגנבו גבולות והם היום כאן, כפי שהתייחסה רות המואבייה למשפחת אלימלך איש נעמי.