טרור העפיפונים: איום הדורש מענה נחרץ <br>

האויב המשלח אש בשדות עוטף עזה מציב בפני מדינת ישראל אתגר לחימה מחושב ומאורגן. הנזק המצטבר פוגע ברכוש, בבעלי חיים ובאוצרות טבע, הופך בהדרגה את המרחב סביב רצועת עזה לישימון, ומערער את יכולתה של ישראל להעניק לתושבי הספר ביטחון ויציבות.

טוב עשתה התנועה הקיבוצית בתבעה לשים קץ לתופעה. על-אף שאין עוררין על כך שהוראות הפתיחה באש נתונות באורח בלעדי בסמכות הרמטכ"ל ואינן נושא לדיון ציבורי, הרי שהתנועה הקיבוצית מילאה בדרישתה את תפקידה החלוצי המסורתי. שוב הודגש עד כמה במאבק על ריבונות המדינה, במיוחד במרחבי הספר, אין תחליף לכוח העמידה האזרחי הנאחז בקרקע ותובע מתוך נוכחותו שם את תמיכת המערכת הביטחונית.

מנגד, ראוי להזכיר את נטישת אזור אל-חמה באפריל 1951 לאחר תקרית אש קשה. כוח צה"ל שנשלח כסיור משטרתי לאזור, שהיה בריבונות ישראלית, נתקל באש סורית מן המארב שהרגה שבעה חיילים. לו הייתה שם אחיזה התיישבותית אזרחית ייתכן שהנטישה הייתה גוררת מחאה ותביעה לפעולה צבאית נחושה יותר. בהיבט זה, תביעת התנועה הקיבוצית מייצגת כהלכה את תפקידם החלוצי המסורתי של יישובי הספר.

באורח ניהולו את המאבק לאורך הגדר מגלה חמאס הסתגלות מערכתית יצירתית. במאמץ להימנע מהדרדרות למלחמה נוספת שמחירה אינו רצוי לו, ומתוך תודעת הכורח להמשיך במאבק בדרכים חדשות, טרור העפיפונים תואם באורח מופלא את תכליתו האסטרטגית. בממד הפיזי מדובר באיום המתיש את כוחות הביטחון הישראלים מדי יום; בממד התודעתי והמשפטי מציבים האירועים, המנוהלים בחלקם על-ידי נערים, את ישראל בבעיה מתעצמת בזירה הבינלאומית.

הגם שהאיום מוצג כנטול סיכון ישיר לחיי אדם, לא ניתן להכחיש את היקפו ומשמעויותיו. מתחייבת כאן השאלה, האם רשאית המדינה להגן על נכסיה וכבודה הריבוני רק במקרים בהם קיים סיכון מובהק לחיי אדם?

כבר בספרות התלמודית, ובהתייחסותו המפורשת של הרמב"ם, ניתן ביטוי להבנת ייחודו של הספר בהיגיון ההתנהלות החריג המכונן בו את כללי מאבק הקיום. בהלכות שבת קיימת התייחסות מיוחדת ליושבי הספר בהתרת המאבק להגנת קניינם גם בשבת. וכך נאמר: "ליסטים שבאו על יהודים בשבת בספר, נלחמים עמם בשבת גם אם באו רק על עסקי קש ותבן". כלומר גם על ענין פעוט כמו גזל קש ותבן, שעל פניו אינו כרוך בסכנת נפשות ולכן אינו נראה כעונה להגדרת פיקוח נפש, כשהדבר מתרחש בספר נלחמים ומחללים את השבת. מובעת בכך תובנת יסוד להגיון הקיום בספר: מי שלא יוכל להגן בספר על קש ותבן, סופו שיתקשה להגן גם על חייו.

משה דיין, כרמטכ"ל פעולות התגמול, הסביר במגמת היגיון זו את כורח פעולת צה"ל: "המלחמה במסתננים והענשתם על-ידי שלטונות הארץ הערבית לא תעשה אלא אם כן יהא הדבר מעניינה הישיר. הצבא הערבי יתעורר להילחם בהסתננות רק כאשר יוכח לו שגניבת פרה ברמת הכובש עשויה לפגוע בקלקיליה ורצח יהודי ברוחמה מסכן את תושבי עזה".

גניבת פרה ושריפת שדה אינם לכשעצמם איום קיומי. אולם בהצטברותם למסה קריטית הם מציבים איום המחייב את המדינה הריבונית להביא לקיצו.