המרגלים

להלן תחילת פרק ב' מתוך ספר יהושע:

א) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה:

ב) ויאמר למלך יריחו לאמר הנה אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפור את הארץ:

ג) וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפור את כל הארץ באו:

ד) ותיקח האשה את שני האנשים ותצפנו ותאמר כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה:

ה) ויהי השער לסגור בחושך והאנשים יצאו לא ידעתי אנה הלכו האנשים רדפו מהר אחריהם כי תשיגום:

ו) והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג:

ז) והאנשים רדפו אחריהם דרך הירדן על המעברות והשער סגרו אחרי כאשר יצאו הרדפים אחריהם:

ח) והמה טרם ישכבון והיא עלתה עליהם על הגג:

ט) ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן יהוה לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל ישבי הארץ מפניכם:

י) כי שמענו את אשר הוביש יהוה את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחן ולעוג אשר החרמתם אותם:

יא) ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי יהוה אלהיכם הוא אלהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת:

יב) ועתה השבעו נא לי ביהוה כי עשיתי עימכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת:

יג) והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשתינו ממות:

יד) ויאמרו לה האנשים נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברנו זה והיה בתת יהוה לנו את הארץ ועשינו עימך חסד ואמת:

טו) ותורדם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת:

טז) ותאמר להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרדפים ונחבתם שמה שלשת ימים עד שוב הרודפים ואחר תלכו לדרככם:

יז) ויאמרו אליה האנשים נקים אנחנו משבעתך הזה אשר השבעתנו:

יח) הנה אנחנו באים בארץ את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו ואת אביך ואת אמך ואת אחיך ואת כל בית אביך תאספי אליך הביתה:

יט) והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה דמו בראשו ואנחנו נקים וכל אשר יהיה איתך בבית דמו בראשנו אם יד תהיה בו:

כ) ואם תגידי את דברנו זה והיינו נקים משבעתך אשר השבעתנו:

כא) ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו ותקשר את תקות השני בחלון:

כב) וילכו ויבואו ההרה וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים ויבקשו הרודפים בכל הדרך ולא מצאו:

כג) וישבו שני האנשים וירדו מההר ויעברו ויבואו אל יהושע בן נון ויספרו לו את כל המצאות אותם:"

עד כאן הציטוט שהועתק הישר מהספר.

יהושע בן נון וכלב בן יפונה היו האנשים היחידים מדור המדבר שנותרו חיים. כל האחרים הלכו לעולמם מחוץ לארץ ישראל.
יהושע וכלב היו בין שנים עשר המרגלים ששלח משה לראות את הארץ. הם היחידים שדיברו בשבחה של הארץ ואמרו "עלה נעלה כי יכל נוכל".

יהושע נעשה "יד ימינו" של משה. משה הוריש לו את ההנהגה.
בענייני ריגול היה ליהושע ניסיון אישי וניתן להניח ששני המרגלים שנבחרו למשימה של יריחו נבדקו היטב על ידו בטרם שלח אותם לדרכם.

ההוראות שלהם נשמעות פשוטות לכאורה: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו"... מה יותר פשוט?
יש כאן תמיהה: האם יריחו היא ארץ אחרת? כתוב: את הארץ ואת יריחו כאילו היו אלה שני מקומות נפרדים.

כיום, אחר התגליות שננמצאו ביריחו, נעלמה התמיהה. עיר שיצרה את הבסיסים התרבותיים של העולם וממנה למד העולם להתפתח ולהשתכלל אינה עיר השייכת לארץ אחת אלא עיר אוניברסלית של העולם.

התנהגות המרגלים מפתיעה. מגיעים ליריחו והולכים לזונה.
כבר נוכחנו החל מספר בראשית שיש בתנ"ך הסתייגות מזנות. התנ"ך מספר על התופעה אך גם על תגובות גבורי התנ"ך ותגובות אלה קשות. יהודה עמד להוציא להורג את תמר משום שהרתה לזנונים, לדוגמה. מדי פעם יש אזהרות לבני ישראל בעניין חרות מינית עם בנות מואב כדוגמה המביאה אסון כבד על העם. התורה משתמשת במלה זנות גם לנטית לב שאינה מינית ומזהירה שלא לזנות אחר אלוהים אחרים.

לכן מפתיע הפסוק "וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב".
עלינו לראות את תמונת הימים ההם ולהבין על פיה את המתרחש.
יריחו היא נווה מדבר. עיר מבודדת בבקעת ים המלח, מרוחקת מדרכי השיירות והמסחר ומפורסמת כעיר בצורה שיודעת להדוף את תוקפיה ולנצחם בקרב. יריחו גם ידועה בעולם בפירותיה המשובחים ועצי התמר שלה היו לשם דבר עד שנקראה גם עיר התמרים.

שיירות מסחר שיחצו את הירדן ממזרח בדרכן לארץ כנען לא יפנו לעבר יריחו המרוחקת מן הדרך אלא אם כן יש להן סחורה המיועדת ליריחו. השיירות יעלו במעלה נחל פארה הישר לשכם.

מיריחו עצמה יש תצפית נוחה למדי על תנועת השיירות המרוחקת.
למרבית השיירות הצטרפו אנשים שעשו דרכם רק בחלק מן הדרך. המסע בשיירה נתן תחושת ביטחון לאנשים. מאחר שהשיירות היו עוצרות בתחנות שבדרך, היתה גם תחלופה של נוסעים. בתחנות הללו הצטרפו נוסעים חדשים והנוסעים שהגיעו ליעדם היו נפרדים לשלום.

ירושלים משכה אליה אנשים מכל ארצות המזרח. ירושלים היתה עירו של הכהן העליון ואנשים רצו להגיע אליה ולהשתחוות לאל העליון. עבודת האלים היתה חשובה בעיניהם ובלעדיה חששו לחייהם.
ממרבית השיירות שחצו את הירדן נשרו קבוצות של אנשים שהתקבצו יחדיו ופנו ליריחו כי רצו לעשות דרכם לירושלים.
אלו אנשים שעשו דרך ארוכה במדבר, הם מיוזעים ומאובקים, זקוקים למרחץ, מנוחה ורענון.
מרביתם גברים שירצו אשה בתחנה האחרונה לפני ירושלים.

יריחו סוגרת את שעריה עם רדת הערב ושבה ופותחת אותם כאור היום. שומרים עומדים בשערים והם גובים מסי מעבר אל העיר, רושמים את פני הבאים בזכרונם ומורים להם להיכן לפנות.
בעיר יש ככר שוק שבה יוכלו להצטייד במאכל ופירות בטרם יצאו שוב לדרך ואולי אף להציע למכירה ממרכולתם שלהם.
העיר נותנת שירותים לאנשים ההולכים לירושלים ואלה תורמים לכלכלתה.

רחב הזונה היתה כנראה בעלת מעמד נכבד. זאת נוכל ללמוד ממקום מגוריה ומהזהירות המופלגת בה פונים אליה שומרי העיר.
"בחומה היא יושבת". כך כתוב בפסוק ט"ו.

חומת העיר היא המתחם צבאי של העיר. על החומה מהלכים חיילים הצופים למרחקים ושומרים מפני אויב. במגדלים שבחומות יש חדרים למנוחה ומחסני ציוד ומזון. אזרחים פשוטים חייבים להתרחק מהחומה. אך אזרחים הגרים בחומה הם ממעמד מיוחד. להם ניתנת הגנה של הצבא.

הגנה של הצבא ניתנת למי שהמלך חפץ ביקרו ואם המלך חפץ ביקרו של מאן דהוא הרי אותו מאן-דהוא הוא אישיות רמת מעלה.
אין להסיק מכאן שזה מעמדה של כל זונה. בהזדמנות זו אזכיר כי במקדשים של ימי קדם שירתו נשים שנקראו בשם קדשות. הקדשות מתוארות על-יד פרשנים כנשים שתפקידן לקיים יחסי מין עם הבאים למקדש.

על-פי תמונה זו מסתבר שהמרגלים הלכו אל הכתובת המוצלחת ביותר למטרתם. אשה מכובדת ומוגנת היודעת פרטים רבים אודות תנועות החיילים ומכירה את סלתה ושמנה של העיר ואת הלך הרוחות בה.
בערב באו משמרות העיר לחפש את האנשים ולעצרם. היא

מסבירה: "ויהי השער לסגור בחושך והאנשים יצאו..." מכאן למדנו שאחר חשיכה החלו לחפש אחריהם.

עצם החיפוש מלמד שזרים שנכנסו לעיר בשעות האור לא היו רשאים להישאר בה אחר חשיכה וכי היתה ביקורת על הנכנסים. מי שלא יצא נעצר על-ידי המשמרות. כשאנשי המשמר הגיעו לבית רחב, דרשו ממנה להוציא את האנשים "כי לחפור את כל הארץ באו".

אין זו פעם ראשונה בתנ"ך שמשתמשים במילה לחפור כדי לתאר ריגול. בספר דברים פרק א' אנו קוראים את הפסוק:
"כב) ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו איתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן:"

גם בימינו ריגול וחתרנות (שהיא חפירה מסוג מסוים) צועדים יחדיו אך מה לחפירה ולריגול באותם ימים?

ההסבר המקובל ביותר הוא שחפירה פירושה גם העטת חרפה. בספר תהילים מופיע מספר פעמים הצירוף יבושו ויחפרו. אך גם בספר ישעיה מדובר על חרפה כ"חפרו פנים". ומאחר שהמרגל בא לגלות את חרפת הארץ הרי שהוא "חופר".

ההסבר מניח את הדעת בעיקר משום שאנו יכולים להניח שסודות חשובים יהיו טמונים באדמה ומי שירצה לגלותם יצטרך לחפור ולגלות את הנסתר.

מן הניסוח נוצרת תחושה שהיה ביריחו חשש מפני חפירה. מי שמבקר בימינו ביריחו ורואה את האדמה הרכה והמשובחת של נווה מדבר זה וכן את זרם המים הבוקע ממעין אלישע ייווכח שקל לחפור הערוץ ולהטות את המים ממסלולם בכך ייגרם סחף רבתי של אדמה מן הזרם החזק.

ה"משחק" המתנהל בין רחב לבין שומרי העיר יכול להתנהל רק על-ידי אדם מכובד שהשומרים חוששים לפגוע בכבודו. אלמלא חששו לפגוע בה היו מתפרצים אל ביתה ומחפשים אך במקום זאת פנו אליה בנימוס וביקשו שתוציא אותם. כשדחתה את פנייתם ואמרה שהמרגלים כבר יצאו נאלצו השומרים ללכת מבלי לחפש.

ואז עשתה רחב מעשה משונה. היא העלתה את המרגלים לגג.
הרי ביתה בחומה. על החומה נמצאים שומרים וכי נעלמים שני המרגלים מעיני השומרים שעל החומה?

באותו זמן כבר יצאה משלחת הרודפים אל מעברות הירדן לארוב להם ולתפוס אותם ויתכן שהשומרים על החומה אינם יודעים כלל ששני האנשים על גג ביתה של רחב הם המבוקשים.

משמרות שעל החומה מתחלפות בשעות קבועות. רחב העלתה את המרגלים לגג כי חששה שהמשמרת תשוב עם צו חיפוש מהמלך. והרי לא יעלו לחפשם על הגג כי מי שנמצא על הגג יתגלה על-ידי החיילים בחומה. אך צו חיפוש לא הגיע והיא הורידה את האנשים מהגג והוציאה אותם מהעיר דרך חלון ביתה.
כלאמר: אם השומרים שעל הגג לא זיהו אנשים אלה כמבוקשים הרי עכשיו ראו אותם חומקים מהעיר דרך החלון.
המשמרות יידעו שהם חמקו החוצה והמלך יירגע.
משחק מעניין.

היא גם נותנת להם הוראות. אומרת להם ללכת להר ולהתחבא ורק אחר כמה ימים יילכו לירדן כי אורבים להם עכשיו.
הוראות אלו הגיוניות למי שהארץ אינה זרה לו.

הירדן זורם באפיק שחתר לעצמו בחואר הרך. קירות האפיק משני צדיו גבוהים ותלולים. מי שרוצה לעברו או להגיע אל מימיו אינו יכול לעשות זאת בכל נקודה לאורכו, עליו ללכת אל המעברים, המקומות שבהן פני האדמה נמוכים עד גובה מי הנהר. במעברים אלו ארבו אנשי משמר יריחו.

מדבר יהודה יבש מאוד. גופו של אדם הנע במדבר בשעות היום מאבד נוזלים רבים. מפאת היובש אין מזיעים במדבר יהודה ואם אין מזיעים אין שמים לב להתייבשות.

מסיבה זו מתו אנשים רבים שבאו להתבודד מעט במדבר. הם מתו תוך יומיים-שלושה ימים מהיום שבאו אל המדבר.

בדואים החיים במדבר יהודה מוצאים מסתור במערות או תחת סלעים נטויים. הם אינם נעים בשעות היום ומרבית תנועותיהם נעשות בשעת בין-ערביים או בשעות השחר.

צריך להיות בן המדבר כדי לחוש מתי אפשר לנוע ומתי לשבת בצל.
אנשי יריחו ידעו ששלושה ימים במדבר דים להביא למות הזרים. הם ארבו ליד הירדן שלושה ימים. מאחר שהמרגלים לא הופיעו הניחו שהם מתים.

המרגלים נולדו במדבר. כל בני ישראל שהמתינו להם מעבר לירדן נולדו במדבר. אבותיהם ילידי מצרים נפטרו במדבר אך הילדים שגדלו במדבר יודעים להתמודד עימו. המרגלים המתינו שלושה ימים בהר. מן ההר יכלו לראות את האורבים שבים ליריחו וכשהתפנו המעברים שבו השניים למחנה יהושע.

החוויה שעברו השניים והשיחה עם רחב מלמדת הרבה על מצב הרוח בארץ ועל מידת הפחד והחשש של תושביה מפני הבאים. זהו "חומר מודיעיני" מצוין שעל פיו יכול יהושע להחליט על צעדיו הבאים.

לפניו האפשרות לחצות את הירדן ולעלות הישר לאורך הנחל עד שכם, או לחצות את הירדן ולהוליך את כל העם לערבות יריחו, שם יחל תהליך של הסתגלות לארץ כי הפינוק של מן היורד משמיים כל בוקר יחדל ביום בו יעברו בני ישראל את הירדן.

פעולות שונות נעשות בתקופת ההסתגלות לארץ. חוגגים את חג הפסח בערבות יריחו וזו הפעם הראשונה שחוגגים פסח בארץ ישראל. עורכים ברית מילה המוני בגבעת הערלות. ברית המילה נחשבת כחתימה על חוזה בין הנימול לאלוהיו והצטרפות מלאה לעמו. יש בכך גם הצהרה של ביטחון מלא בהגנת האל כי הנימול נעשה חסר אונים להגן על עצמו בימים הראשונים שלאחר הברית.
יחד עם זאת מכין יהושע את תוכנית הכבוש של יריחו.

יריחו אינו ניתנת לכיבוש בהתקפה ישירה על חומותיה. אלה חומות סוגרים ("ויריחו סוגרת ומסוגרת") שקשה להבקיען ובין הסוגרים ישנן מלכודות.

תושבי יריחו נמצאים בתוך החומות במצור ואינם מנסים להתנפל על בני ישראל או לשלוח חוליות קטנות מחוץ לחומה שיגרמו אבדות או נזקים.

אך יהושע יודע שאין הם בטוחים בעצמם כלל וכלל. אלה הדברים שאמרה רחב לשני המרגלים: ידעתי כי נתן יהוה לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם.

עיר מוקפת חומה היא עיר שמכינה עצמה למצור. הסתגרות מאחורי החומה היא מצור. ערים עתיקות שהכינו עצמן למצור דאגו לאספקת מזון ומים תקינה לתושביהן.

אספקת המזון באה מן האסמים והמחסנים שנבנו בעיר. לאסמים אלו הביאו את יבולי השדות הסמוכים אל העיר. האיכרים שעיבדו שדות אלו קיבלו מחסה בעיר עם התקרבותו של האויב.

הערים הקדומות כולן נבנו על מקור מים. זה התחיל כישוב כלקוליתי מעל המעיין. הישוב גדל והתפתח סביב המעין. ללא מים אין כל אפשרות להקים ישוב שיאריך ימים. מי המעין זורמים אל מחוץ לישוב. אך הישוב עצמו נבנה ליד המקור ואם נביעת המים פורצת מתחת לסלע יקימו את הישוב על הסלע מעל המקור.

כשבונים חומה סביב הישוב יש להכין מנהרה בה יזרמו החוצה מי המעין העודפים. פתח המנהרה שמתחת לחומה יהיה המקום אליו יבואו אנשי הישוב בימי שלום לשאוב את המים הדרושים להם.
אך בעת מצור לא יוכלו לצאת אל מחוץ לחומות בכדי לשאוב מים ועליהם להגיע אל המקור מתוך העיר עצמה.
בתוך העיר נחפרה חפירה היורדת הישר אל המקור. לרוב היתה זו חפירה אנכית הנראית כארובה. פיר, בלע"ז.

לכל עיר עתיקה היה פיר שהגיע הישר אל המבוע ותושבי העיר יכלו לרדת בו בימי מצור ולקחת את המים הדרושים להם.
אויב שצר על העיר יגיע גם אל מוצא המים. סביר להניח שבוני החומות אינם מעונינים לספק מים לאויב בעודו צר על עירם. יהיה עליהם לנקוט אמצעי כלשהו כדי למנוע מהאויב לנצל את מימיהם.
מי שיבקר בימינו באחד הפירים של הערים הקדומות יוכל לראות שבכל פיר כזה, סמוך לסופו נחפרה עוד מינהרה קטנה הנמשכת מן הפיר למרחק של כחמישה צעדים. מין חדרון חסר פשר.

בחדרון הזה היו אריזות של חומרים רעילים אותו טפטפו לעודפי המים היוצאים מתחת לחומה אל האויב. כך נמנעה מהאויב אספקת מים ממימי העיר. (אין לי שום הוכחה ארכיאולוגית לעניין זה והקורא יכול לטעון בצדק שזו סברת כרס ללא סימוכין. אך לא מצאתי תשובה אחרת לבעיה זו).

בחפירות שנעשו ביריחו לא מצאו החופרים פיר. כל עוד אין מוצאים פיר אי אפשר להתבסס על ההנחה שהיה פיר כזה. אך ללא פיר כיצד הגיעו תושבי יריחו אל המים בעת מצור?

בחצור נערכו החפירות הגדולות בשנים 1955-58. ב-1968 חזר פרופסור יגאל ידין לבדו אל התל משום שהחליט למצוא את הפיר ויהי מה. הוא חישב היכן צריכה להיות הכניסה אל הפיר והחל לחפור שם. אליו הצטרפו כמה סטודנטים שהחליטו כי אין להשאיר את הפרופסור לבדו. ואכן, ללא תקציבים לחפירה וללא פרסומת בינלאומית כבשנים עברו התגלה הפיר ותמונתה של חצור העתיקה הושלמה.

להשערה בדבר הרעלת המים היוצאים מן העיר יש חיזוק מה בסיפור התנ"כי אודות אלישע הנביא תלמידו של אליהו.
אלישע ליווה את אליהו אל מעבר לירדן שם ירדה משמים מרכבת אש וסוסי אש ובה עלה אליהו לשמים. אלישע קרא אחריו: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו.

כשחזר מעבר לירדן הגיע ליריחו שעדיין עמדה בחורבנה. בנווה המדבר התגוררו כמה אנשים שחייהם היו קשים. הם התלוננו בפניו על המים. מי יריחו נודעו כמי מות. אלישע נטל צלוחית חדשה, שם בה מלח ופיזר את תכנה במים. מיד נרפאו המים וחדלו להיות מי מות.

לדעתי הבין אלישע שהמים חדלו מזמן להיות רעילים, אך במשך שנים השתרשה האמונה כי מוות בהם ואמונה כזו אי אפשר לעקור סתם וצריך לעשות מעשה סמלי כמו שעשה. מאז נקרא המעיין בשם מעיין אלישע.

ארבעים אלף מטרים מעוקבים זורמים ממעיין זה ביממה. אם נניח שמתחת לחרבות העיר שנפלה בידי יהושע היה מנגנון שנטף רעל למים אלו הרי סביר להניח כי בשלוש מאות השנים שחלפו התרוקנו מיכלי הרעל ושוב אין המים מי מות.

יש אפשרות נוספת לברר אם היה פיר והיכן מקומו.
מי המעיין יוצאים בעד פתח של מינהרה מתחת לתל. המינהרה צרה. צורתה דומה מאוד לצורתה של מינהרת השילוח בירושלים. אך בירושלים נחצבה המנהרה בסלע ואילו ביריחו נבנתה המינהרה באבני בניין.

מיד עם היציאה חתרו המים באדמה הרכה והגיעו עד לסלע. העומד מעל הערוץ יכול לראות את הקרקעית הסלעית כי המים צלולים מאוד. כיוון הזרימה הוא ממערב למזרח. התל בנוי על המבוע.
צריך להיכנס לתוך המינהרה למרות הזרם העז, ללכת לארכה ולראות אם יימצא חלון סתום בתקרתה, בקרבת מקום הנביעה. חלון זה הינו הפיר.

כאן אציין שהתכוונתי לעשות זאת בעצמי ואף הצטיידתי בבגדים מתאימים ובפנס רב עוצמה. כשהגעתי אל פתח המינהרה ראיתי מעל הכניסה נחש שחור בעל ראש משולש שהביט בי כממתין שאתקרב והושיט לעברי לשון מפוצלת.

הנחש השחור של מדבר יהודה הוא סוג של פיתון ארסי שעדיין לא הצליחו להכין נסיוב נגדו. זהו הנחש השחור היחיד בארץ ישראל שאינו נחש חנק אלא מכיש ארס.

מראה הנחש הממתין לי מעל המינהרה הרתיע אותי. נזכרתי שנחשים הם שחיינים מצוינים וכי אני עלול להיתקל בהם בתוך המינהרה וויתרתי על החיפוש אחר הפיר.

את פני השטח ותנאיו ראו יהושע ואנשיו אף הם ולמדו להכיר אותם בעת ששהו שם.
האפשרות לחדור לתוך העיר בעד השערים או בהסתערות על החומות נפסלה. יותר מדי קורבנות יפלו בהסתערות כזו.
אך האדמה רכה. ועל-פי עומקו של ערוץ הנחל אפשר למדוד את עובי שכבת האדמה הרכה ולברר אם יש אפשרות לכרות בה מינהרה.

זהו החשש הגדול שחששו ביריחו. החשש שהאנשים האלה באו לחפור. אלא שביריחו חששו מפני חפירה בסמוך לעיר. כי מתחת לפני הקרקע נשמרו חמרים מסוכנים שמלבד היותם רעילים מסוגלים הם להרוס את העיר כולה.
כוונתי לאבן בשם קראביד.
זו תרכובת של מלחים שונים שבבואם במגע יחדיו מתקשה התרכובת כולה לגוש אבן כחלחל.

אבני קראביד יכולות להיווצר בטבע במקומות בהם נמצאים ריכוזי מינרלים שונים. בקעת ים המלח היא מקום כזה. בימינו מייצרים קראביד במפעלי תעשיה כימית אך ביריחו התקיים ייצור של קראביד בימי המנדט הבריטי ובו עסקו בני משפחה ערבית אחת.

בספר "עלילות אבו ליש" של שאול ביבר מתאר המחבר קבוצה של ערביים ביריחו השמיים מלח על מלח ועושים קראביד.
אין להסתמך, כמובן, על עלילה ספרותית. אך הערבים ביריחו ירשו מהקודמים להם תהליכי ייצור חקלאי וייצור מקומי. ייתכן איפוא שמי מהם ירש גם תהליך זה של ייצור קראביד ושמר אותה במשפחתו.

אבן הקראביד פולטת גז אצטילן בבואה במגע עם מים. המים ממיסים את האבן עד שהיא נעשית עיסה של בוץ ותוך כדי ההמסה משתחרר הגז.

לפני שהמסגרים והרתכים בישראל החלו להשתמש ברתכות חשמליות היה בכל מסגריה דוד של אצטילן. בדוד היו מים שטפטפו אל מיכל קטן ובו אבני קראביד. הגז שהשתחרר עבר בצינורות גמישים שבסופן מבער. להבה חזקה מאוד היתה יוצאת ממבער זה ובלהבה זו היו מרתכים ברזל.

כיום מייצרים "תותחי" קראביד המשמיעים רעם של פיצוץ בכדי להבריח ציפורים בשדות.
לפני שהיתה תאורה חשמלית ברחובות הערים באירופה היו פנסי קראביד על עמודים והעיריות השונות העסיקו אנשים שתפקידם להדליק מנורות אלו.

במלחמת העולם השניה יצרו בהולנד פנסי קראביד לשימוש ביתי אחר שאספקת הנפט חדלה והחשמל נותק.
הכלים הללו מבוססים על אותו עיקרון של מים מטפטפים על אבן קראביד היוצרת אצטילן.

אצטילן הוא הגז שכל פרי יוצר בזמן אבחלתו. אם שמים פרי מבחיל בין פירות בוסר יבחילו פירות הבוסר גם כן כי הגז מן הפרי המבחיל מעורר את האבחלה. אך מי שרוצה לעודד אבחלת פירות ואין לו פרי הפולט את הגז ישתמש בגז אצטילן.

רעיון זה של שימוש בקראביד ביריחו העתיקה נולד אחר שיגעתי וטרחתי למצוא כיצד הגיעו פירות יריחו לשווקים בירושלים ובאיזה מצב הגיעו.

הדרך מיריחו לירושלים אורכה שלושים ושש קילומטר של עלייה במעלה ההר. זו דרך לא נוחה העוברת בואדי קלט ובה סלעים ומכשולים רבים. חמור יכול לעבור אותה בלילה אחד ובהמות המשא של ארץ ישראל למרחקים כאלה היו בעיקר חמורים.

חמורים הם בעלי חיים נוחים לצורך זה כי אחר שעברו מספר פעמים באותה דרך אין הם זקוקים יותר לעידוד או הדרכה והם הולכים לבדם.

הפירות של יריחו נשלחו על גבי חמורים לירושלים בדרך מלאה טלטולים וקפיצות. אחר דרך כזו צריכים הפירות להיות שחוקים פצועים ופגועים.

אך פירות יריחו זכו לשם טוב.
בהגיעם לירושלים פרקו אנשים את המשא מעל החמורים והביאוהו לדוכני השוק. שם היו הפירות חשופים לשמש ולאבק.
פירות כאלה ירקבו במהרה. אך אנשים מספרים שפירות יריחו אינם מרקיבים מהר.

לא נותר אלא להסיק שהפירות נארזו והונחו על גב החמורים בעודם בוסר. וכי בדרך לירושלים הבחילו עד שהיו טובים לאכילה בבוקר. כדי ליצור זאת שמים בכל שק או ארגז אבן קראביד וסוגרים היטב. הקראביד יפלוט את הגז בדרך ויגרום לאבחלת הפרי.
כל הדברים הללו מתוארים ללא בדל של הוכחה ואין לראות בהן יותר מאשר תיאוריה.

אם יצרו קראביד ביריחו צריך לשמור אותו במקום מסתור כי הקראביד הוא חומר מסוכן. מקום המסתור הטוב ביותר הוא באדמה.
אבל אם באים אנשים לחפור את הארץ הם עלולים לחשוף את המסתור ולהביא את העיר בסכנה.

הקראביד היה מוסתר בשלוחה צדדית של הפיר. כי הפיר אינו סגור הרמטית. יש מעליו סבכה, או תקרת עץ ויש בו איוורור, אם נוצרים בתוכו גזים הם יפלטו החוצה בעד הגג. הקראביד יכול גם להיות החומר הרעלי שנפל למים היוצאים מתחת לחומות העיר ובגללו נודעו מי יריחו כמי מוות.

אך החשש העיקרי מפני חפירה הוא החשש מפני הסחף בזרם העז שמתחת לעיר.
כאמור לעיל זורמים מי המעין במינהרת אבן בנויה היטב. התל כולו צמח מעל מנהרה זו ואם לא היתה נבנית מנהרה מאבן לא היתה אדמת התל נשארת במקומה.

לדעתי אירגן יהושע כמה קבוצות חופרים שכרו כמה מינהרות אל מקום הנביעה מתחת לתל. זו עבודה שנמשכה חודשים ובכל אותו זמן ישבו בני ישראל בערבות יריחו, עשו ברית מילה, חגגו, התאמנו, למדו, רעו את צאנם והתרגלו לארץ.
אנשי יריחו הביטו בהם מעל החומות. אולי חשו סכנה אך לא מיידית.

כשהחלו החופרים להתקרב למבוע עצמו, (יכולים היו להבחין בדבר כי האדמה נעשית בוצית בקרבת המים) התחילו ההקפות סביב העיר. כל בוקר הקפה אחת ותקיעת שופר אחת.

התהלוכה הזו יכולה היתה לעורר סקרנות בקרב תושבי יריחו שלבטח עלו על החומות להסתכל. זה כל מה שראו שישה ימים.
אך ביום השביעי כבר היו יותר תקיעות שופר.

שבע התרועות הללו היו סימנים מוסכמים לחופרים במעבה האדמה. תרועה אחת אומרת שהעם מוכן. תרועה שניה מזרזת את החופרים לאסוף את כליהם ולהיות מוכנים לצאת. תרועה שלישית: לפרוץ את האבן החוסמת בין המינהרה שלהם לבין המבוע.
תרועה נוספת מורה להם לצאת מיד.

המים הרבים היוצאים מהמבוע פרצו בעד המעברים החדשים שנפתחו על-ידי החופרים. במעברים אלה אין קירות אבן ואין רצפת אבן. המים חותרים באדמה הרכה וסוחפים אותה עימהם. כל היסודות שמונחים מעל מנהרות אלו מתמוטטים והחומות נופלות ללא קרב.
לא לשווא היה חשש מפני חופרים ביריחו.

כאמור, אין לי כל הוכחה לתיאוריה הזו והקורא רשאי כמובן לבטל אותה כדברי הבאי. אך אין כאן דבר המבוסס על מקום שבאגדות או דמיון שאינו קשור למקום.
מי שמכיר את ארץ ישראל היטב יודע שהסיפורים בתנ"ך קשורים היטב לארץ הזו, תנאיה, אקלימה וצורתה.