למה לבחור בפרץ?

בימים האחרונים נשמעים קולות חדשים בציבוריות הישראלית, ובעקבותיהם קולות חדשים בעם. תחושה היא של אופוריה: יצאנו מהקיבעון, יש תקווה, יש אלטרנטיבה לדורסנות המנהיגותית שידענו עד היום, שפגעה בכל אחד ואחת מאיתנו בעבודה, בפרנסה, במעמד האישי, במורל ובחיים.

מתוך הפסד גמור בסקרים עלה מנהיג מנצח, שטרף את הקלפים. יש תקווה לשינוי, ובמצב הנוכחי, אחרי כשלון מתמשך ועקבי של מדיניות כלכלית חברתית העוינת את תושבי המדינה ודטרסת אותם עד אפר – כל שינוי יהיה לטובה.

מה "מוכרים" לנו, בעצם, נבחרי העם?

שתי הגישות העקרוניות העומדות כאן אחת אל מול השניה, הן גישות כלכליות-חברתיות מגובשות ומגובות בניסיון בינלאומי רב. בואו נהיה "צרכנים חכמים". ברוח מדיניות ההפרטה ושלטון האינטרסים הכלכליים, בואו נסגור את הבאסטה למי שהמוצר שלו רע לבריאות הנפשית, הכלכלית והאנושית של כולנו.

הנה הזרמים העיקריים, הנה הקריטריונים;

ניאו-ליברליזם:

הראשונה היא הגישה הניאוליברלית, לפיה התנהלו רוב ממשלות הליכוד עד כה ומזוהה עם מושגים מעורפלים כמו "ימין כלכלי" או ימין בכלל. גישה זו מבוססת על הליברליזם מבית מדרשו של אדם סמית, כלכלן אנגלי בן המאה ה- 18, שקרא לביטול מעורבות ממשלתית בעניינים כלכליים של המדינה והסרת הגבלות על ייצור, סחר, מסחר ומכסים. לגישתו של אדם סמית, שחרור הכלכלה מכבלי הפיקוח הממשלתי עודד יזמות ותחרות ואיפשר חופש פעולה רב יותר לבעלי הון.

בשלושת העשורים האחרונים מצוי הקפיטליזם (שלטון ההון) במשבר, שהביא לפריחה מחודשת של רעיונותיו של אדם סמית והפרטה מוגברת של מעורבות ממשלתית במדינות רבות בעולם. זהו הנאו-ליברליזם – הליברליזם החדש, המתפשט כאש בשדה קוצים, בעידוד תהליכי הגלובליזציה והתאגידים הגדולים, השואפים להסרת חסמי פיקוח ממשלתיים במדינות העולם על-מנת להגדיל את רווחיהן.

כלכלה נאוליבראלית היא כלכלה העבדת בשרות התאגידים הגדולים, בדרך כלל נגד האינטרסים של תושבי המדינות בהן היא מנוהלת. ברוח זו, אפשרה למשל הגישה הנאו-ליבראלית להסיר פיקוח ממשלתי ממערכת הובלת המים בהודו – מה שאפשר לתאגידים בינלאומיים גדולים לבנות סכרים ולהציף אזורים שלמים כמאגרי מים (ראו "דיבורים על מלחמה" מאת ארנדהיטי רוי – חב"ה). תושבי אותם אזורים – מאות אלפי חקלאים - הפכו בין לילה לחסרי בית ולשכבת עוני בשכונות מצוקה בפאתי הערים. בישראל, מתבטא הנאוליברליזם בהסרת הפיקוח ומעורבות המדינה במערכת הרווחה, מערכת הרפואה, הורדת שכר ע"י פירוק איגודים מקצועיים (הפיכת העובדים לעובדי קבלן וחשיפתם להעסקה פוגענית הפוגעת בכשליש מהעובדים במשק הקטנת רשת הביטחון לשכבות מוחלשות (למשל, ע"י ביטול קצבאות והחמרת הקריטריונים לקבלתן), הפרטת שירותים ומוצרים והעברתם מבעלות ממשלתית לבעלות פרטית ותאגידית - כולל מכירת בנקים לבעלים פרטיים, הפרטת תעשיות מפתח (התעשיה הצבאית, בזק, בתי הזיקוק ועוד), כבישי אגרה (כביש 6), הפרטת חברת חשמל (מתוכננת), חינוך, בית כלא, בתי-חולים ואפילו המים שאנו שותים. אחד הכלים המרכזיים להפעלת מדיניות נאוליבראלית היא דה רגולציה - הקטנת הפיקוח הממשלתי על כל דבר שיש בו להקטין רווחיות ובכלל זה שמירה על הסביבה וביטחון תעסוקתי. ומי שעדיין לא השתכנע/ה – זכרו את פריחתו של מושג ה"צדקה" בישראל של חמש השנים האחרונות. זהו מאפיין מובהק של נאוליבראליזם: ביטול תפיסת "טובת הכלל" או "הקהילה" והחלפתה עם "אחריות אישית".

בשורה התחתונה, מדובר בחופש גלובלי (עולמי) מוחלט לתנועת הון, מוצרים ושירותים. כדי לשכנע אותנו שזה טוב עבורנו, אומרים נציגי התאגידים והפוליטיקאים השמרנים המובילים את הגישה הנאו ליבראלית: "שוק ללא פיקוח הוא הדרך הטובה ביותר להגדלת הצמיחה הכלכלית, שבסופו של דבר תיטיב עם כולם".

מי הם "כולנו"? בישראל, בשנת 2005, אחרי שנים של כלכלה נאו ליבראלית, רבע מתושבי המדינה חיים מתחת לקו העוני. לצידם, ירד שוויים הכלכלי של מעמדות הביניים ועלה שוויים של שני המעמדות הכלכליים העליונים.

סוציאל דמוקרטיה:

הגישה הסוציאל-דמוקרטית, מאפיינת מפלגות כמו מרץ ועד לאחרונה גם הפלג השמאלי בלבד במפלגת העבודה.

עם בחירתו של עמיר פרץ, הפך השמאל החברתי והכלכלי ל"מיינסטרים" במפלגת העבודה, וניתן לומר שמפלגת העבודה מובילה אג'נדה סוציאל דמוקרטית בבחירות הקרובות.

סוציאל דמוקרטיה הינה דמוקרטיה חברתית-כלכלית ואחת משלושת הזרמים בסוציאליזם. בניגוד לשניים האחרים (אנרכיזם וקומוניזם) – שנחלו כישלון מוחץ במבחן התוצאה – הסוציאל דמוקרטיה מאמינה כי הדרך להשגת שליטה על אמצעי הייצור והגברת כוחו של מעמד הפועלים, נרכשת בזכותם הדמוקרטים של הפועלים, כרוב, לבחור ולהבחר לפרלמנט ולהשתית דרכו מדיניות של אחריות המדינה לפרט ומתן רשת ביטחום בסיסית לכל תושביה.
או במילים אחרות – מה שעשה עמיר פרץ: בנה רוב, נבחר באופן דמוקרטי לעמדת מפתח ממנה הוא יכול להפעיל מדיניות סוציאל דמוקראטית, בגיבוי בוחריו.

הסוציאל דמוקרטים גורסים כי חירות ושוויון פוליטיים תלויים בחירות ושוויון בעבודה, במשרד, באוניברסיטה ואפילו בבית הספר ובמשפחה. יסוד נוסף של הסוציאל דמוקרטיה מתייחס לאיזון בין חירות ושוויון: בעוד הנאוליברליזם, כתפיסה כלכלית-מעמדית, מדגיש את עקרון החירות ומפחית מחשיבות השוויון, הרי שהסוציאל דמוקרטיה מבליטה את מרכזיות השוויון בכל תפיסה דמוקרטית.

הסוציאל דמוקרטים - להבדיל מהקומוניסטים - השלימו עם התיזה הליברלית שאי אפשר להשיג שוויון מוחלט בהכנסות, ברמת החיים, בתנאי המגורים ובהשכלה מבלי לפגוע בחירויות האזרח ואולי אף אי אפשר להשיגם כלל. ואולם הם דורשים - בניגוד לליברלים - לצמצם באופן ניכר את הפערים החברתיים כדי ליצור לפחות שוויון הזדמנויות ממשי במשק ובמערכת החינוך ולאפשר קיום מכובד לכל האזרחים.

בשטח, סוציאל דמוקרטיה מפעילה לכן תהליכי הפרטה במידת הצורך, אולם תוך שמירה על בסיס התעסוקה של העובדים, שמירה על רשת הביטחון לתושביה החלשים של המדינה, השקעה בתשתיות ומעורבות ממשלתית בבריאות, חינוך, ביטחון אישי ופרנסה.

מדיניות סוציאל דמוקרטית מופעלת מזה שנים ברוב מדינות אירופה המערבית, בהצלחה בלתי מבוטלת. בניגוד לארה"ב, בה השלטון הוא לרוב נאו ליבראלי, באירופה הקיטוב בין עניים לעשירים קטן יותר, העוני קטן יותר והייצור לנפש גבוה. אלמנט נוסף שיש לקחת בחשבון הוא הגודל – קיים קושי רב להפעיל מדיניות סוציאל דמוקרטית מלאה במדינה ענקית כמו ארה"ב, אולם אין כל מניעה להפעילה במלואה, בהצלחה מסחררת בגרמניה, אנגליה (טוני בלייר – לעומת תאצ'ר הנאו ליברלית) ובמיוחד במדינה זעירה כמו ישראל, בה מדיניות נאוליבראלית משמעותה כיבוש בפועל של המדינה על-ידי תאגידים זרים ובעלי הון והפיכת תושביה לפועלים קשי יום של הכלכלה העולמית.

מה הקשר לימין ושמאל?

שתי הגישות קשורות קשר נסיבתי בלבד לעמדות מדיניות וביטחוניות. את ההוכחה להיעדר קשר הכרחי מביא ראש הממשלה, אריאל שרון, שלצד פינוי ההתנחלויות (שמאל מדיני) החיל מדיניות נאוליבראלית נוקשה (ימין כלכלי-חברתי), אשר הביאה בסופו של דבר רבע מתושביישראל אל מתחת לקו העוני. הגישה הנאוליבראלית עומדת גם מאחורי הסרת האחריות של המדינה ממפוני גוש קטיף – הקשר בין המדינה לאזרחיה המפונים מתבטא בקשר כלכלי. ברוח הנאוליבראליזם – קבלו כסף, הם אינם באחריותנו...
בדרך כלל, השמרנות הפוליטית (ימין מדיני) תומכת בליברליזם כלכלי, ולהיפך – השמאל המדיני תומך במדיניות סוציאל דמוקרטית וידידותית לאזרחיה.

למה פרץ?

המרכז המדיני בישראל הוא רחב – רוב אזרחי המדינה ממוקמים בו, ולראייה: תמיכה של 78% מתושבי ישראל בפינוי גוש קטיף לפני מס' חודשים. השיקול הלאומי-מדיני-ביטחוני איבד לכן ממשמעותו, ביחוד לנוכח המצב הכלכלי-חברתי הגרוע, אליו נשאבנו כולנו על-ידי סדרה של ממשלות בעלות אג'נדה כלכלית נאוליבראלית. אותן ממשלות, פועלות בגישה פרגמאטית של "המעשה הנכון" וממילא תנקוטנה, לעולם, בצעדים מדיניים המוכתבים על-ידי הלחץ התאגידי בעולם. תאגידים אינם אוהבים אזורי מלחמה.

כאשת שמאל מובהקת, ניתן היה לצפות ממני, ב"הפוך על הפוך", שאתמוך בבחירתה של ממשלת ימין נאוליבראלית, המבטיחה, ממניעים זרים של חיבור בין הון לשלטון והפרטת המדינה, את החזרת השטחים וחתימה על הסכמי שלום. אולם, המצב הכלכלי חברתי אליו הגענו בשנים האחרונות בשל אותה מדיניות נאוליבראלית, עלול להביא תוך שנים ספורות לפירוקה מבפנים של החברה הישראלית. אז, גם החזרת שטחים לא תעזור לנו.

מי שנתנו לנו תקווה לשינוי הם דווקא מפלגת העבודה, שהפכו את היוצרות והעמידו בראשם יו"ר שצמח מלמטה, מזרחי, עממי, סוציאל-דמוקראט, בעל מכנה משותף עם שכבות רבות יותר מהעם, שהביא עימו רוח חדשה של שינוי סדר היום הכלכלי חברתי במדינת ישראל. הוא לא מושלם, אבל מי כן.

לכן – רק עמיר פרץ!


קישורים:

- יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקראטית
- ויקיפדיה
- מרכז אדוה לצדק חברתי
- אתר עלה ירוק, על נאוליבראליזם