בדרך כלל זו שאלה ששואלים ילדים, 'מה תרצה להיות כשתגדל'? שואלים לשם השעשוע, שהרי ברור שלילדים עדיין אין כלים להשיב על כך. אבל מפרשת השבוע עולה שהתורה מתייחסת לשאלה זו ברצינות גמורה. פרשת השבוע אינה מציגה את השאלה, היא מסתפקת בהצעת התשובה וזו מכוונת - לא לילדים שעדיין אין דעתם מיושבת עליהם כראוי, אלא לכל אחד ואחת מאתנו. וכך זה מתחיל (דברים כא): [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. גם בפרשה הקודמת, בתחילת פרק כ', כתוב באותן מלים ממש: [א] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ... מההמשך שם ברור שמדובר במלחמה מול אויב חיצוני, לעומת זאת כאן עולה מההקשר שהתורה מדברת על מלחמת היצר.

מלחמת היצר זו מלחמה פנימית שאדם מנהל עם עצמו במאמץ להתגבר על נטיותיו הטבעיות. כרגיל, שמה של הפרשה, כִּי-תֵצֵא, רומז לכללות תוכנה; כאשר תצא מעצמך, כשתחליט לצאת מההרגלים, מהקבעונות החשיבתיים והרגשיים שלך - הרגלים וקבעונות שהם האויבים שלך, שהם המונעים ממך למצות את המירב ואת המיטב מעצמך, או אז המיקום והמיצוב שלך הוא עַל-אֹיְבֶיךָ, אתה כבר בעמדה טובה לנצח. ואז אתה גם מקבל סייעתא דשמיא: וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ. הצעד הראשון הוא הקשה, כמו שאומר רש"י בפרשת יתרו (שמות יט ה): שכל ההתחלות קשות. אחר כך זה נהיה יותר קל ואפילו מהנה: יערב לכם מכאן ואילך. אלא שלא די בהחלטה וגם לא בהתחלה טובה.

כאמור, ההחלטה הנדרשת היא לצאת מעצמי, מהמעטפת החיצונית שסיגלתי לעצמי או סיגלו עבורי ולחתור אל האני האמיתי שלי, אני שהוא באין ערוך יותר נעלה מהתדמית המקובלת שלי. וזו ההתחלה הקשה כי קשה מאוד להחליט על כך - לוותר על הרגלים ישנים ולעלות על דרך חדשה שבה מאמצים הנהגות חדשות במנותק מהתדמית, תוך התעלמות מהחשש 'מה יחשבו עלי'. והקשיים אינם מתאיינים כתוצאה מהחלטה או אף מהתחלה טובה, אדרבה, הדרך הזאת אינה פשוטה בכלל ויש לבחון היטב כל צעד לפני שצועדים אותו. לזה רומזת פרשת השבוע מיד בהמשך: וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ; נתקלים במשהו או במישהו מהעבר, מלפני שינוי הכיוון ומתעוררים זכרונות נעימים.

לחתור אל הטוב המוחלט

הזכרונות הנעימים מושכים אותי חזרה אל המקום שאותו עזבתי, מה עושים? פרשת השבוע מציעה תהליך של התבוננות שתכליתו היא חישוב הרווח (המיידי) מול ההפסד לטווח ארוך, התבוננות שתמנע ממני להיסחף חזרה אל העבר שאותו עזבתי. כאמור, שמה של הפרשה מלמד על תוכנה והפרשה שלנו, הנקראת תמיד בחודש אלול כהכנה לראש השנה, מלאה במצוות שאין דרך אחרת לאפיין אותן מלבד כמדריכות אותנו בחתירה להיות אנשים טובים יותר. הנה למשל (םרק כב): [א] לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. [ב] וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

בטבע האדם, אם מצא משהו זה שלו. ואם זה לא שלו - למה שיטרח למצוא למי זה שייך? שישאיר את זה כמו שזה. אומרת התורה: ...לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. כלומר אתה יכול, אבל אינך רשאי להתעלם. והרי יש מקרים שלא מוצאים את המאבד, מה עושים? מצווה התורה: וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. כאן אנחנו נדרשים בפירוש לעשות לטובת הזולת גם על חשבון הנוחות שלנו. כמובן, יש לזה הגבלות, שהמוצא לא יפסיד כסף על שמירת האבדה ולא כאן המקום להאריך, אבל הכיוון ברור, לחשוב ולעשות תמיד לטובת הזולת. והנה דוגמה נוספת: [כ] לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. הנטייה הטבעית היא שהכסף שלי יעשה לי עוד כסף, אבל התורה מגבילה את זה לגמרי.

וההגבלה היא רק במקרה שזה פוגע בזולת שנזקק להלוואה. אין שום הגבלה על רווחים ממסחר וכדומה, אדרבה, התורה מעודדת אותנו להתעשר, אבל לא על חשבון רווחתו של הזולת. והכל לתכלית אחת, שנהיה יהודים טובים יותר. ולהיות יהודי טוב יותר זה אומר לא להסתפק בטוב יחסי אלא לחתור אל הטוב המוחלט. כמו שקראנו בפרשת עקב (דברים יא): [כב] כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--לַעֲשֹׂתָהּ: לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו--וּלְדָבְקָה-בוֹ. [כג] וְהוֹרִישׁ ה' אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם... כי כשמסתפקים בטוב יחסי, שזו הנטייה הטבעית, זה לא מבטיח שום דבר טוב לטווח ארוך, ואדרבה. רק חתירה אל הטוב המוחלט תביא אותנו אל היעד הנכסף.