היום הזה כולנו כאחד

באופן די חריג, בשבוע שעבר לא כתבתי אז עכשיו אני אמור (ומקווה) להשלים את החסר בכך שאשלב את המסרים של שתי הפרשות ברשימה אחת. פרשת השבוע פותחת בפסוקים (דברים כט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. מצד אחד נִצָּבִים כֻּלְּכֶם ומצד שני עשרה מעמדות מנויים כאן, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם וכל היתר. כולם נצבים הַיּוֹם, ותכלית ההתייצבות היא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ, ברית שהוא כורת עמנו היום. אם כולנו נצבים כאחד, לשם מה פירוט המעמדות? ואם מקפידים על מעמדות מה התועלת בהדגשת כולכם?

אלא שכאן מלמדת אותנו התורה שאמנם אנחנו יחידה אחת ועלינו להיות באחדות מלאה, כֻּלְּכֶם, אבל אחדות אין פירושה אחידות חלילה, כי יש ראשיכם ויש גם חֹטֵב עֵצֶיךָ ושֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לכל אחד יש את המקום ואת התפקיד המוטל עליו ושעליו למלא, וכולם ביחד מהווים יחידה שלמה של עם ישראל. וזה אפשרי כי ההתייצבות היא לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, שכן לפניו אין שום משמעות למעמדות חברתיים או אחרים. ועל דרך שני משרתים של מלך אחד שנתבקשו זה לצחצח את כובעו של המלך וזה לצחצח את נעליו, כל אחד מהם נדרש לעשות הכי טוב שהוא יכול, אבל האם יכול מצחצח הכובע להתנשא על מצחצח הנעליים? הרי שניהם משרתים את אותו מלך שביחס אליו שניהם שווים לגמרי.



אמנם בראייה האנושית היחסיות היא מרכיב מאוד חזק, אבל לא במבט מלמעלה. מלמעלה מסתכלים ומעריכים את מי שמשקיע בעבודתו באמת, בלי קשר לשאלה מהי העבודה שהוטלה עליו. העיקר שיעשה את עבודתו שלו ולא יפזול בקנאה אל עבודתו של חברו. נכון, זה לא פשוט, כי כל אחד שואף למעלה יותר, להתקדם, אבל זו המשימה שלנו, היום ובכל יום מחדש, להתייחס אל המשימות, כאילו היום הזה הוא היום הראשון שלנו בתפקיד שהוטל עלינו. וזה נאמר בפירוש בפרשה הקודמת פרק כו): [טז] הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה--וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. על הַיּוֹם הַזֶּה אומר רש"י: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם.

בחירה נכונה

זו נראית משימה בלתי אפשרית, איך אפשר שבכל יום יהיו בעיני חדשים כאילו ממש עכשיו קיבלתי את ההוראה לראשונה? התשובה היא שזה כרוך ברעיון הבחירה החופשית, רעיון שמלווה אותנו לכל אורכו של חודש אלול, חודש ההכנה לראש השנה. זה התחיל בשבת ראש חודש אלול, כשקראנו פרשה שהתחילה בפסוק (פרק יא): [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. עליכם לבחור. והרעיון הזה מלווה אותנו מאז ועד השיא שבפרשת השבוע שלנו (פרק ל): [טו] רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. [טז] אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

אחר כך כתוב מה יקרה אם נבחר לא טוב, והתורה ממשיכה בעצה טובה: [יט] הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. ולכאורה, התורה צריכה להציע לי לבחור בחיים? זה לא מובן מאליו? ואיך בכלל ייתכן שמישהו יבחר בהיפך החיים? הרי הרצון לחיות זה הטבע הכי בסיסי לאדם, אז איך יבחר בהיפך? ובכן השאלה היא מה אנחנו מגדירים כחיים ומהו היפך החיים. מבחינת הגוף הפרטי זה ברור, כשהגוף מפסיק לתפקד, ובעיקר מפסיק לנשום, הוא אינו חי, אבל מבחינה רוחנית זה קצת יותר מורכב. מבחינה רוחנית, אומרת לנו התורה בפרשות השבוע של חודש אלול, כדי לחיות חייבים לשמר את החיבור אל העבר.

זה מה שאומר לנו רש"י בפירושו למלים הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה--וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, שבכל יום הציוויים האלה יהיו בעיניך חדשים. וזה כמובן גם הרעיון של 'מקרא ביכורים' שבפתיחת הפרשה הקודמת, שמביא הביכורים נושא שם נאום הכולל סקירה היסטורית עד שהוא מגיע לדבר על עצמו (פרק כו): [י] וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'... בכך הוא מכריז על היותר חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל. לא משהו מנותק חלילה. הוא חווה את ההיסטוריה של העם ואת עובדת היותו החוליה האחרונה לעת עתה בהיסטוריה הזאת. מודעות כזאת, של היותנו חוליה מקשרת בין העבר והעתיד של עמנו, היא המאפשרת לבחור נכון, לבחור בחיים.