מידת הפשטות הבהירה

מאז נכנסה הטלוויזיה אל חיינו לפני כמה עשרות שנים היא מילאה את הווייתנו במקסמים, להטוטים וחזיונות שווא. נערות שופעות, יפות מראה וחייכניות אינן אלא בבואות של ביסקוויטים או תחתונים או שניצלים שמבקשים שנקנה ונכרסם.

חזיונות, להטוטים, תחכום, חיבור בין תמונות ועצמים שאינם ממש שייכים, עיקום דברים ב"הפוך על הפוך על הפוך", בלגאן אחד גדול, שמוצא את משכנו בשכל של הבן-אדם ומשגע ומבלבל.

מפל אחד צונן, נערה שחומה וחייכנית "שווים", משום-מה, נסיעה במטוס או ופלים או קרוטונים מקפצים בתוך מרק, טלפון נייד צורמני, או סתם טיטולים. איזה בלבול. כמה מפח נפש ואכזבה נגרמים כאשר בטיסה ה"מופלאה בינות למפלים הכחלחלים" אתה מוצא עצמך דחוק בין תיקים ומזוודות, אנשים כבדי בשר, כיסי אוויר שמקפצים מסביב ודיילת נרגנת במקום ההיא השחומה החייכנית שהיתה ממש ממולנו על המסך.

להטים וקסמים וחזיונות שווא במקום פשטות וישירות של "זה בדיוק מה שזה ולא יותר ולא פחות, ולא שונה ממה שממש באמת ניצב ועומד מולך".

לפני שנים, קצת יותר קצת פחות, אהבנו את הפשטות. בגדים פשוטים, נעל וסנדל פשוטים, סלט, גבינה, לחם עם ריבה, דיבור ישיר חף מתחכום ופיתולים. כאשר שרו "לי נערה יש ושמה רותי המחכה באלה החופים", היה די ברור מה רצה המשורר להביע. כאשר המשורר בן-זמננו שר "יש לי חדר מול ירח ומכונית שהלך לה הקלאץ', והיא לא זוכרת, ואני, מי אני? מה אני ולמה? ואני לא שוכח שהיא לא זוכרת", זה כבר נשמע מסובך, מתוחכם ומבולבל.

כאשר שרו "נבנה ארצנו ארץ מולדת" היה ברור לכל בר-דעת מה הזמרים הללו מתכוונים לעשות בימים הקרובים עם סיום השיר. ואם ביקשת לדעת למה? מיד באה השורה שאחריה והסבירה: "כי לנו לנו ארץ זו". כך פשוט חד וחלק. היה קשר מובן בין הדברים.

אתה יכול היום להאזין במשך חמש דקות לזמר שמתאונן נואשות ש"הוא אפס וקשה לו, והוא כבר לא יכול, והכל אבוד ונגמר, והוא לא יודע מה יהיה עכשיו, ולאן יילך, ואולי בכלל קרב הסוף... ואתה מאוד מתקשה להבין מה מקור הצרות שנפלו על הבחור הצעיר והרענן הזה? איך זה שרוחו נפלה והתנפצה לרסיסים. ואז מסתבר לך מבין השורות, שאיזו בחורה לא התקשרה או לא השאירה הודעה במשיבון, והנה חרב העולם לנגד עינינו. ולא עולה בדעתו של הבחור שאולי סתם אבד לה ה"נייד" או האנטנה התקמטה והסוללה סתם התמוססה.

מי היה כותב שיר על איזה "מיידלה" שלא התקשרה? מה זה השטויות האלה? פשוט היו ניגשים לעלמה ברה אחרת שעמדה בדיוק באותו רגע, פנויה בפינה, מזמינים אותה ל"פולקה" סוערת ונגמר הסיפור. בשביל זה ליילל ארבע-חמש דקות שלמות עם גיטרות חשמליות וחצוצרות ורעש וצלצולים, כאב שלא נגמר? מה כבר קרה? קצת פרופורציות.

אם תשאל היום מורה בן-זמננו מהי "אות"? ספק רב אם תקבל את התשובה הידועה והפשוטה ש"אות" איננה אלא הציור של הגה (צליל) אחד אותו מפיקים בפה. פשוט כך, רק ציור לצליל.

ולכל הגה ציור משלו. ומילה? מהי מילה? מילה איננה אלא הגאים יחד אותם מבינים. הגדרות כל-כך פשוטות מבית היוצר של המורה בת-יעקב אינן מצויות בספרי הלימוד הרגילים. "זה פשוט מדי", אומרים לך, "נו באמת, זה כל-כך פשטני ההגדרות הללו, כך אי אפשר". כמה חבל.

אם תשאל מהנדס בן-זמננו "מהו מספר?" ספק אם תקבל את התשובה שמספר אומר דבר מאוד פשוט, הוא אומר כמה "אחד" יש. ו"אחד?" הינה הסכמה בין בני אדם שיש "אחד" וזה הבסיס
לכל החשבון ומכאן צמחה המתמטיקה כולה - פשוט כך. "סיפרה", דרך אגב הינה ה"ציור למספר" - הרישום של "כמה אחד יש".

וה"תלמיד?" מהו תלמיד אם כן? "התלמיד - שאינו יודע ורוצה לדעת". ו"רופא", רופא מהו? "שיודע לעשות שלא יהיה כואב". ו"אדם", מהו אדם? "שיודע לעשות שיהיה דבר שלא היה, לעשות יש". ככה פשוט.

הסדר שבו אנו מניחים את הכלים במקומם במטבח, צלחות, מזלגות, סכינים, מגבות, מסביר למה הפשטות חשובה. היא מאפשרת למצוא בקלות את שחפצנו. לדבר יש מקום המתאים בדיוק עבורו. אם שמים דבר במקום, קל ונוח למצוא אותו. בין אם מדובר בחפצים, בין אם מדובר במחשבות וברעיונות. במקום שאין בלבול ובלגן מופיעה לה להנאתנו, הנוחות בכל הדרה.

הנוחות בשימוש, הנוחות בהבנה ובסופו של דבר האפשרות לבצע מטלות על הצד הטוב ביותר. כך גם במפעל, בבית המלאכה ובמשרד. אי-סדר בחפצים שבסביבה, הקושי לאתר דבר שנדרש גורם למתח, לעצבנות, לעייפות ולירידה ביעילות העבודה.
סכין, צלחת, מלח, פלפל, כף ומזלג שאינם במקומם מעייפים, מקשים על השימוש בהם.

הסברים מסובכים וארוכים ללא הגדרות מדויקות ופשוטות, מעייפים תלמיד, מתישים שומע-מתעניין, אינם נקלטים ומן הסתם אינם ברי שימוש לא לעקרות בית, לא למנהלים, לא לעובדים ולא לתלמידי בית הספר.

אם נבדוק את עצמנו נמצא שאנו זוכרים ומשתמשים באותו ידע שהובא לידיעתנו כשהוא בהיר, ברור, מובן וקצר. גדולי הפיסיקאים הבינו זאת ורבים מהוגי הדעות והפילוסופים ידעו לצמצם ולפשט את כל הידע שצברו לכדי נוסחה אחת פשוטה. אימרה אחת מובנת המכילה עולם ומלואו. אחת קצרה ולעניין - אותה קל לזכור וליישם.

נסו פשוט לבחון עצמכם, אילו אימרות כנף, רעיונות, נוסחאות אתם עדיין זוכרים? במה אתם עדיין משתמשים? מה שהיה פעם מזמן, מובן, בהיר ופשוט הולך איתנו דרך ארוכה ומצוי בצקלוננו גם היום.

מה שהיה מסובך אז כשלמדנו נעלם ואיננו. לכן אין טעם לסבך לעקם, לפתל ולעקם את חומר הלימוד בבית הספר, "כדי להקשות, לאתגר - להוסיף 'עניין' לתלמיד".

ממש חסר טעם ותועלת. מה איכפת לכם, ידידי המורים, שנאפשר לילדים פשוט לדעת ולהצליח.

תחכום, סיבוך ובלבול, אין בהם כל ערך ותועלת ואין בהם שימוש מלבד כרושם זמני על אותם שלא מעוגנים במקומם ויושבים על קרקע המציאות. אותם שרואים נכוחה, דבר בדיוק כפי שהוא, מימדיו האמיתיים, יודעים גם להבדיל בין אמת למקסמי השווא.

לאנשים המצליחים במעשי היומיום - כל זה ידוע: המורכב, המסובך, הפתלתל - אין בו שימוש, אינו אלא חזיון שווא שמבלבל דעת צלולה.

זה הזמן לחזור, לכבד ולבחור משהו שונה, אולי דווקא ב"מידת הפשטות הבהירה".