משל האספלנית

אפשר להסיר אספלנית (פלסטר) במשיכה אחת, וזה קצת כואב (בעיקר, לגברים); ואפשר להסירה במשיכות קטנות, וגם זה כואב. הכאב, כנראה, הוא אותו הכאב, למרות ההפרש במינון. אותו הדבר לגבי הלוחמה בטרור. אפשר להדביר טרור באלימות קשה, ואפשר לנסות להתעלם מהבעיה, לספוג, ולהכיל. ממשלות ישראל אחרי אסון אוסלו החליטו על מדיניות של ספיגה, ובחוצותינו השתולל הטרור - עד שהוגדשה הסאה בפיגוע במלון 'פארק' בנתניה. בניגוד לעצות המומחים, החליטה הממשלה לעשות מעשה, והכניסה את הצבא ליהודה ושומרון (מבצע ׳חומת מגן'), ששינה את המאזן לחלוטין. יהודה ושומרון שקטו, אך לא באה רגיעה. אין עוד פיגועים גדולים למרות שמתחת לפני השטח מתארגן חמאס ביהודה ובשומרון.

ניסיוננו עם אמל ועם חיזבאללה בלבנון ועם חמאס בעזה הוכיח, שאי-הדברת הטרור בשלב מוקדם, מטפחת אותו. כישלוננו בלבנון הצמיח איום אדיר על שלום המדינה - פצצת-זמן, שח"ו עוד תתפוצץ עלינו. זאת, כי לא טיפלנו כיאות באיום כשהיה באִבו. אותו הדבר בעזה - חמאס מתעצם כתוצאה מכישלונותינו (עיינו בערכים 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן', 'צוק איתן' ובדומיהם); והמחיר, שיגבה מאתנו הניסיון להדבירו רק מאמיר עם הזמן.

הממשלה מנסה לדחות את הקץ - כמו לפני ׳חומת מגן׳ - כיוון שמלחמה תחייב פעולה מאסיווית של חיל-האוויר בשיתוף עם כוחות היבשה, ויכולות להיות אבדות - גם לאזרחי המדינה. כישלונותינו בעזה גבו מאתנו מחיר כבד; ובעיקר, הרעו את מצבנו הביטחוני. את המחיר משלמים כרגע עשרות אלפי התושבים בעוטף-עזה, שהפכו לבני-ערובה בידי חמאס. וכבר למדנו, שהאש יכולה לגלוש לאזורים אחרים, שנמצאים בטווח החימוש, שבידי חמאס, אם לא נרתיע ביעילות את המחבלים.

הרתעתנו התפוגגה, וחובה עלינו לשקמה - במבצעים מיוחדים, באמצעות חיל-האוויר, בסיכולים ובמבצע יבשתי תקיף, נמרץ ויעיל, שישימו קץ לאיום המתמיד על אוכלוסיית המדינה. רעיון העיוועים, שניתן להגן על ביטחון המדינה מבלי לספוג אבדות, דומה למחשבה, שניתן להכין חביתה מבלי לשבור ביצים.

כמו קאטו הזקן, אומר שוב ושוב - אם רצוננו בחיים, צריך להשמיד את חמאס.