שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך

האדם, אשר נברא בצלם, רואה עצמו, בעל כורחו, תבנית נוף מולדתו של אלוהיו. והאלוהים הוא הכל, למעט כל מה שברא ביקום שברא ובכל שיצר. מבחינה זו הוא לא יכול להיות נתפס רציונאלית בהגיונו של האדם החכם הפקח. הוא כל כך נשגב שאי-אפשר לתארו בשפת אנוש. אינו אימננטי, אלא טרנסנדנטאלי מבחינת הגיונות האדם.

איך ניתן לישב את שתי האמירות האלו ששתיהן נכונות אך שתיהן באות בשני מישורים מקבילים זה לזה שלעולם לא יכולים להיפגש? ולמרבה הפרדוקס האנושי הם לא רק נפגשים אלא מתערבבים זה בזה כמו היו חוט שזור אחד המורכב משני סיבים נוקשים?

התשובה לכך נאמרה כבר במבוא, דהינו: "בלית ברירה, דיברה תורה בלשון בני אדם". אך ברצוני לחדד כאן נקודה זו. מבחינה תיאולוגית האדם הוא פונקציה של יוצרו. ובהתאם לתפיסה המונותיאיסטית האלוהים הוא שקוף לאדם. אין לו גוף ולא דמות הגוף, והוא בשמים ובארץ, היינו בכל מקום. לכן היותו הוא הדבר הוודאי ביותר בעולמו של המאמין. ולו רק משום היותו בלתי נראה ובלתי נתפס. אך עקבותיו - פלאי היצירה והטבע, מלמדים על היותו.

התלות הזאת, חוסר האונים וההכנעה מול האל יצרו את הרצון הטבעי באדם להתפלל אליו, לבקש בקשותיו ממנו וכד', ואמצעי ההתקשרות הוא בראש ובראשונה השפה האנושית והמשנה לה - האביזרים הנלווים לכל תרבות ואביזריה. -רגשית להאנשה של האלוהים לצרכיו האנוכיים של האדם. לכן האלוהים עושה ניסים, הוא מרפא חולים, הוא מכניע אויבים נותן שכר לצדיקים ונותן רע לרשעים וכד'.

עד כאן בסיס הפירמידה ועתה הלאה מעלה: - צעד אחד קדימה מראה כי את כל התכונות היפות שהאדם לא יכול למלא אותן במלואן, או שהיה רוצה ואינו יכול, הוא מייחס לאלוהים. ואת תכונותיו, תכונות האנוש, משאיר כמובן לעצמו. זו הבחנה אנושית שיש בה סממנים של הכרה בכוח הטרנסנדנטאלי של האלוהים. הנה למשל האל הוא נצחי. האדם בן תמותה. האל אלטרואיסט ואוהב. האדם, יכול שיהיה גם אגואיסט. לאל יש את יכולת ההשגחה הפרטית על האדם, לאדם אין. האל הוא שקובע חייו ומותו של אדם, אדם לא מסוגל לזה. האל רואה בפרספקטיבה עולמית את עולמו וקובע את התהליכים העולמיים והפרטיים של האדם. דבר כזה נשגב מיכולתו של האדם.

עם זאת מן הראוי לציין שמאחר שהאדם, כאמור, נברא בצלם אלוהים, יש בו מעט או מן הקצת של תכונות מיקרו אלוהיות. כאמור בתהילים ח 5-6 "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהו". במה דברים אמורים? ובכן, האדם הוא אשר קרא בשמות לחיות והוא גם ברמת החי הגבוהה ביותר לפיכך הוא גם שולט בהם. ראיית האדם היא לטווח הקצר וראיית האל לטווח הארוך וטווח הראיה שלו אין סופי ביחס לטווח ראיית האדם. דרך משל - האדם רואה את הכביש עד סופו או עד העיקול שלו. האלוהים בדימוי שיושב על פסגת הר, רואה את כל השטח בעיניו. כדי לסבר את העין נאמר את כל כבישי העיר ובנייניה. האנשת האל על-ידי האדם נעשית לא אחת ובהזדמנויות שונות במקרא. למשל בשירת הים המפורסמת של משה, שמות טו, נמצא דברי הודיה, שבח, והלל לאלוהי ישראל על הניצחון המופלא על המצרים.

האדם מדבר בשפתו שלו שהרי אין לו כלי אחר לביטוי. כאן נמצא ביטוי כמו: "ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ". הנה האלוהים הוא כאיש, ולא סתם איש, אלא איש לוחם. מובן שהתואר הוא פונקציה של האירוע, היינו הטבעת המצרים בים סוף. או למשל דימוי אחר: "יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; "כאן מתואר האלוהים כאדם בעל ידיים כאשר יד ימינו היא החזקה ובכוחה היא תרעץ אויב. "תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ--יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ". זאת אומרת שלאלוהים יש תכונות אנוש כמו חרון וכעס, מכאן גם קנאה ואהבה וכד'. זו האנשה על-ידי חושים וברגשות של האדם המופ נים אל האלוהים. האלוהים, שהוא בעצם חסר גוף ויכול שיהיה בכל מקום;בשמים ובארץ. ובעוד האדם רואה לעיניים, היינו למציאות, האלוהים רואה ללבב, היינו מעין קרני רנטגן המצלמים את שבתוך האדם בלבו ברגשותיו ובתחושותיו.

קיימת גם האנשת האל מבחינה תיאולוגית: כנגד אלים אחרים של מאמיני שבטים בעולם הקדמון, אלוהי ישראל הוא הגיבור והוא המנצח. דוגמה לכך מצאנו גם בבראשית כאשר אלוהים בורא את התנינים הגדולים ששימשו באמונה ובפולחן הכנעני . בראשית פרק א' "כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. רוצה לומר, אלוהים הוא אשר ברא את אלוהי הכנענים, קרי התנינים הגדולים. כך שכוחו רב ועצום מכוחות המפלצות שלהם.

וכן מצאנו בישעיהו פרק כז, פסוק א: בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם. כאן אלוהים מדומה לגיבור מלחמה האוחז חרב בידו ומכה והורג את המפלצת הימית הזו. כפי שכבר הסברתי, האדם מייחס גם מתכונותיו האנושיות לאלוהיו ובכך הוא כביכול, בלא משים, מכיר אותו היטב: הנה למשל שמות לד: "ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים".

הנה ה' הוא רחום וחנון רב חסד. והוא גם מבצע דברים בהתאם לתכונותיו הטובות כלומר נושא עון ופשע וחטאה. והוא גם עושה משפט שמימי כאשר הוא פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים עד דור רביעי.

למעשה זו מעין צעקה או קריאה של האדם כלפי אי-הוודאות האופפת את האלוהים. הוא יודע בסתר לבו לפי המציאות המתרחשת כנגד עיניו, שהדברים מתרחשים לפי "ראות עיניו" של אלוהים, הוא אלוהיו. ובכל זאת הוא רוצה להאמין שאלוהיו הוא חנון ורחום ורב חסד, שהרי מניסיונו האדם יודע שבתכונות שכאלו אפשר להשיג רק טוב. לכן ברור לו שלאלוהיו יש את התכונות האלו. הוא גם איש המשפט העליון שאין מעליו ולכן הוא גם שופט באמת וביושר. מכל זה האדם שוכח פרט אחד חשוב - שמי שיצר עולם שכזה עם ערכים כאלו, תכונות כאלו ומשפט שכזה הוא עצמו יכול להיות הכל ולבד לא מכל אשר ברא לרבות התכונות שברא ונטע באדם. האל הוא נשגב, בלתי מושג ובלתי נתפס ואי-אפשר לדבר עליו במונחי אנוש או לייחס לו תכונות אנוש.

אך בשל אפסות האדם כנגד האלוהים, אוזלת ידו, וחוסר האונים שלו צורה זו של פניה אליו וייחוס התכונות האנושיות לו זה כל מה שהאדם יודע, זה כל האדם ולא יותר מזה. ולכן בשפה זו פונה האדם לאלוהיו.

שני פסוקים, דומים במהותם ובטיבם, מופיעים במקרא האחד בירמיהו והשני בתהילים. אל אסופת ההגדה של פסח צרפו חז"ל את הפסוק מתהילים. ירמיה פרק י כה שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ, עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת-נָוֵהוּ, הֵשַׁמּוּ. תהילים ע"ט ו שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ-- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. ז כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. ובהמשך: שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם (סט כה) תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ( איכה ג סו).

ירמיהו נביא הגלות והחורבן מתריס כנגד אויבי ישראל ולכן מבקש את נקמת האלוהים בהם. כך גם דוד מלך ישראל, איש מלחמות, מבקש את מכות ה' בגויים. השאלה מדוע דברים ספציפיים תלויים בזמן נכונים לזמנם ונכתבו בעתם, צריכים להיות שגורים בפי עם הספר והתורה למשך דורות על דורות. והרי אלו לא דברים נעימים לאוזן, אין בהם משום אהבה, חיבה או קירוב הלבבות, אלא קריאה לזעם ולפגיעה באויב. וכן כפשוטו מבין גם האיש הפשוט שהקריאה היא לענישת כל בן האומות שאינו מכיר בגדולת האלוהים! והרי יש בכך משום כפייה דתית! הלא כן?

איך שלא נסתכל על הדברים האלו ואיך שלא נפרש אותם, נתפתל ונתעוות, תמיד יעלה ריח הע מהם. שהרי מה מפרש לעצמו האדם המבין הקורא דברים כפשוטם?
שקורא ההגדה מבקש מאלוהי ישראל שישפוך חמתו, היינו את כל כעסו, מריו ואפשר מכותיו בגויים שאינם בני ישראל, אשר לא ידעו את ה', כלומר לא הכירו בו! יתרה מזו גם בממלכות אשר לא קראו בשם ה' אלא בשמות האלילים או האלוהים האחרים שלהם. מובן שעל פניו נשמעים דברים אלו כלא הומאניים ונטולי מוסר אנושי וחופש הבחירה. מעבר לכך נשמעת מדברים אלו נימה של כפיית הדעת. אם לא תדעו את ה' או לא תקראו בשמו אחת דתכם שחרון אף אלוהי ישראל יפול עליכם ואפשר כי תמותו.

אך ברור שנוכל לומר שדברים אלו נכונים היו לתקופתם, תקופה בה ירמיהו נביא החורבן והגלות אשר ניבא בימי יאשיהו יהויקים עד ימי צדקיהו (586 לפנה"ס) והגלות, סבל הוא וכאב את כאבו וכאב עמו. את הרעב, המוות ומראות הזוועה שראו עיניו, והעם סבל רב מהפולשים והמגלים אותם, כמו התעמרות נבוזראדן רב הטבחים בירמיהו, והגליית יהודה לבבל על-ידי נבוכדנצר ועוזריו. לכן ביקש ירמיהו שה' יפרע בגויי הארצות האלו שהחריבו את יהודה והגלו אותה מארצה המובטחת ארץ ישראל. כי ברגע שפגעו בישראל פגעו באלוהי ישראל. כך אפשר להבין שכאשר ירמיהו אומר ממלכות אשר לא ידעוך הוא מתכוון לממלכות הצפון כמו אשור ובבל.

אך הפסוק שההגדה משתמשת בו, בל נשכח, הוא הפסוק מתהילים ולא מירמיהו! ובכל זאת ראו נא כיצד מתייחסים לפסוק זה ומפרשים אותו פרשני חז"ל השונים:
ואני מביא כן חלק קטן מהפירושים שמצאתי לסבר את העין.

פרוש שמחת הרגל:

"משל לאדם שנושה בשני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו. אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת. וכתיב כי הנה אויביך יהמיון וכו' על עמך יערימו סוד ואמרו רז"ל כי אויבי ה' הם אויבי ישראל ולמדוהו מהאי קרא וז"ש שפוך חמתך אל הגוים בבת אחת כי הם שונאיך ולשונא יפרע בבת אחת והראיה שהם שונאיך כי אכל את יעקב וכו' ושונאי ישראל הם שונאי ה'. ולכן שפוך חמתך בבת אחת. וכתב רבינו בחיי פרשת וארא "תקנו רז"ל להתחיל בכוס רביעי שפוך חמתך לפי שעתיד הקב"ה להשקות לאומות העולם ד' כוסות של פורענות וכו".

פירוש בתי הנפש:

" שפוך חמתך וכו': אפשר לרמוז שהמצריים היו בקיאים בכישוף ידעוך הרבה ועשו צורת כלבים בכשוף, ששום עבד לא יוכל לצאת ממצרים והיו אומרי' שכל מה שעוש' משה ואהרון הי' על-ידי כשוף ולכן במקום כשוף שפוך דאתווי דרין כאתווי דדין חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך והיו סוברים שכל מעשה משה ואהרון כשוף וז"ש אשר לא זרוע ימין (חידא חיים יוסף דוד אזולאי).

"פתח ה' אוצרו ויוצא את כלי זעמו לכלותם קאמר והייינו על-ידו יתברך כי המשפט הנעשה על ידו יתברך הוא משפט חזק ע"ש וז"ש שפוך חמתך והיינו כי כב יכול המשפט יהיה על ידו כמש"ה פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו לכלותם שעל ידו כ"י המשפט חזק".

מתוך ההערות לשפוך חמתך מההגדה של שלמה אבינר:

"ולמה אומרים שפוך חמתך" אחרי ברכת המזון? כי אחד הטעמים של ארבע הכוסות הוא כנגד ארבע כוסות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את הגויים (ר"ן פסחים ריש פרק י) דבר אחר: המזמור "לא לנו" מדבר על חבלי משיח, שעבוד מלכויות וגוג ומגוג (הגר"א ט' תפ). הסבר אחר: יש צורך לקלל את המצרים ודומיהם (אור זרוע ס' רנו).

"לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבוא: ביטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שיקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני, כל התרבות המתהללת בצלצלי שקרים מוכרחת להכחד מן העולם... וישראל יראה בעיניו שילומת רשעים, יצעוד על חורבנם של המתהללים באלילים החדשים כאר צעד על חורבות בבל ואשור העתיקות" (אורות המלחמה ח).

האווירה הכללית העולה מהפרושים המעטים שהבאתי כאן היא התרסה. התרסה נגד אויבי ישראל בכל הזמנים שהיו, שהווים ועוד שיהיו. זה מתאים לעין תחת עין, שן תחת שן. זה מתאים "לכל אויבך ה' כל אויבך יאבדו". זה גם דומה לתקופת רומי, בה אלוהינו מדומה לאלוהי מלחמה והבקשה ממנו של "שפוך חמתך על הגויים" כאשר הכוונה לרומאים אשר לא ידעוך ולא קראו בשמך. ואפשר בימינו לגבי המוסלמים הערבים שעולים עלינו להשמידנו והבקשה היא ש-ה' יצילינו מידם.

הכוונות ברורות אך אני שואל: שווה בנפשך את ילדיך ונכדיך הקטנים יושבים בליל הסדר ליד השולחן הערוך, לבושים חגיגית ובאים לדבר בנס יציאת מצרים הוצאת בני עמם מעבדות לחרות. אחד המהפכים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל. האם השמחה וההצלה של עם ישראל שיצא מעבדות לחרות, שלמד על גופו מה זה התעללות ועבדות לא צריכה להיות כולה בסיפור יציאת מצרים? בשמחה בתקווה לשלום בין העמים בחדווה ועליצות? בהודיה על החרות והחופש והצלת החיים, לאל? אצל חילונים ודתיים כאחד? מדוע יש לשבת לסדר עם ילדינו ולבקש את הרע ? היינו נקמה ושפיכת דמים? והרי התורה כשלעצמה מתנגדת לכך; הן באמירה "בנפול אויבך אל תשמח" וכן באותו מדרש שבו משתיק הקב"ה את מלאכיו כאשר אומר להם מעשי ידי מתים בים ואתם אומרים שירה"?

מדוע הנכד צריך לשמוע את "שפוך חמתך על הגויים" במקום לשמוע ייחול ותקווה של דברי שלום ואחווה בין העמים? דווקא לקח יציאת מצרים צריך להראות עד כמה רעה המלחמה ועמה הנקמה ושפיכת הדמים. ביום חג החרות יום של אושר ושמחה על הצלת העם אין לדבר, לענ"ד על נקמה ושפיכת דם של גויים. להפך על הושטת יד לשלום. גם ההכללה הזאת שפוך חמתך על הגויים אינה מדויקת; שהרי יש לא מעט בין אומות העולם שאוהבים אותנו וידידים עמנו יש ביניהם גם חסידי אומות עולם. ההכללה הזאת מיותרת ופוגעת. מעבר לכך, גם יכולה לגרום לנו נזקים, ולהפוך אותנו למחרחרי ריב, לרודפי נקמה ולגזענים.

יש לכבד את בעלי הדתות והאמונות האחרים לנו כבני אדם יצרי אל ובני תרבות. הם בני אדם כמונו, ואין לזלזל באמונותיהם ובדעותיהם ובדת שלהם. אי-אפשר לומר עליהם כמו שאנו אומרים בתפילה, שהם מתפללים להבל וריק. זו יהירות מצידנו לומר דברים כאלו, ומי החליט וקבע שזה נכון? שהרי מבחינה תיאולוגית כל בר דעת יבין שמי שיכול לשפוט את היהודי או את הגוי או את המוסלמי הוא האלוהים ולא ברוא אל מדת זו או אחרת.

נהוג לומר שלכל מטבע ישנם שני צדדים. גם לנושא רציני זה של הכנסת הפסוק מתהילים להגדה (כפי הנראה בתקופה של אחרי האמוראים) יש נקודת ראות אחרת המצדיקה את היותו בהגדה. סביר להניח שהפסוק נכנס בתקופת לחץ של תקיפות עם ישראל על-ידי אויביו.

נשוב ונזכיר את הפסוק: תהילים ע"ט ו שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ-- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. ז כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. דבר נכון הוא שאנו אומרים בהגדה: "בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו, והרי לא סוד הוא שהיהודי נרדף במשך כל הדורות ולמשך כל ההיסטוריה. המוסר היהודי מדבר על חסד צדק ומשפט: צדק צדק תרדוף. ואין לנו להתבייש בצדק שאנו מציגים לפנינו: גם בהגדה של פסח.

עם ישראל נבחר להיות מאור לגויים ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולהפיץ את דבר ה' בעולם. ואותו פסוק שאנו מביאים מירמיהו שדוגמתו מופיעה בהגדה, מתהילים, הוא של הנביא ירמיהו עליו נאמר בפרק א 5 "נביא לגויים נתתיך".

אותו עם נרדף במשך הדורות סבל עד שהגיעו יום אחד מים עד נפש. עם שסבל מאלימות, מהרג, מרצח, מהשפלה, ומהפחדה נתון היה למרמס ולביזוי, לעינוי ולדיכוי, לטבח, ולמעשים איומים ונוראים כלפי העם שלנו שאין להם אח ורע בכל ההיסטוריה העולמית. עמנו עבר זאת מבלי יכולת להגן על עצמו והוא בגלות מפוזר בין העמים. והנה כשם שאתה יכול לענות אדם עד מוות אך לא תוכל לקחת ממנו את מחשבותיו, כך לא תוכל לקחת ממנו את פורקן היצר והכאב על-ידי כתיבה. אז פעם אחת בשנה בליל הסדר מוצא היהודי פורקן במשאלת לב לאלוהיו שיפסיק את הטבח בעמו על-ידי גויי הארצות. שיחמול על עמו ויפגע ברודפיו. העם מבקש מאלוהיו לעשות ולבצע את המוסר היהודי הנחרץ - צדק. בדיוק כפי שהאל ציווה אותנו צדק צדק תרדוף. והצדק הוא שיחזיר לרשע רע כרשעתו. הגיע הזמן שאלוהי ישראל יעשה סוף לכל הרדיפות שהגויים רודפים את עמנו.

כלומר, יש פה משום בקשה לנקמה ואין להתעלם מכך, וזה לא משנה אם העם רוצה לנקום או מבקש מאלוהיו לנקום, הנקמה קיימת והיא מופנית כלפי הגויים אשר לא ידעוך. היינו לא כל הגויים, אלא רק אלו שלא הכירו בכוחו של ה' ובהיות עם ישראל עם הבחירה שלו.

והילדים והנכדים היושבים לשולחן ודנים ביציאת מצרים ושומעים על סבל עמם בתקופת הארבע מאות שנה של עבדות במצרים שומעים ויודעים גם על סבלות העם אצל גזרות ת"ח ות"ט של בוגדן מיכאילוביץ' חמלניצקי ביהודים 1648, ושומעים על סופות בנגב 1882, משפט בייליס ועל משפט דרייפוס ועל השואה ואולי ניצולי השואה יושבים גם הם לסדר עמם ואז נשמע הפסוק הדורש צדק צדק יהודי אנושי: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך"! והם - הילדים והנכדים לומדים מה הוא צדק ומוסר יהודי. הם לומדים שאין להציב את הלחי השנייה, אלא שהמציאות מראה שלפעמים יש להשיב מלחמה שערה. ולא היהודי הוא שיעשה זאת אלא מבקש הוא משופט כל הארץ. הוא מבקש את בקשת אברם אליו שיעשה משפט! משפט צדק! "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" - מי שלא יודע את עמך שהוא מאור לגויים גם לא יודע אותך וההפך. זה המסר, זה הצדק, וזה מה שהנכדים והילדים צריכים ללמוד; את המציאות כהלכתה, ולא לברוח ממנה אל אידיליה ועולם ורוד שלא קיים כלל וכלל במציאות ימינו אנו. עם זאת ברור שצדק אין פירושו שמחה, כלומר עדיין המשפט "בנפול אויבך אל תשמח" ימשיך וילווה את העם.

יש דעה האומרת ומפרשת ששפוך חמתך על הגויים פירושו שפוך חמתך על אלו אשר מנסים להילחם ביעוד הרוחני של עם ישראל להפצת אור ותורת ה' בגויים. ובכך שהם מנסים להכשיל את ייעודו של עם ישראל כשליח הקב"ה הם פוגעים גם בקב"ה עצמו ולכן מבקש ישראל מאלוהיו לשפוך חמתו עליהם. אך זו פרשנות דחוקה לדעתי על פסוק זה.

לאחר מבוא קצר שבו דיברנו באופן כללי על התכונות החיוביות והשליליות הנטועות באדם, על המצב של מעמד האדם מול האלוהים, על דיברה תורה בלשון בני אדם, והארנו דגשים מסוימים בתפיסה הדתית היהודית, עברנו לדבר על נושא ההאנשה (פרסוניפיקציה) ו"שפת הדיבור" בין האדם לאלוהיו, או ההשקה התיאורטית הבלתי ניתנת ליישום בין שפת האדם לנשגבות האלוהים. לאחר הבהרת המושגים והצגת ערכי המוסר והדת עברנו לברר ספציפית את משמעות הפסוק "שפוך חמתך על הגויים וגו'", הראנו אפשרות פרשנות לשלילה וכן אפשרות פרשנות לחיוב. לא העמדתי עמדה ברורה וחותכת לנושא כאוב וחשוב זה. גם לא את ההחלטה האם יש מקום לקרוא פסוק זה בהגדה או להשמיט אותו, או לשנות את נוסחו כדוגמת זה למשל:

שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך
ועל ממלכות אשר בשמך קוראים
בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב
ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם.
יזכו לראות בסוכת בחיריך
ולשמוח בשמחת גוייך.

זו הנ"ל, הוספה שנמצאה בכתב יד של הגדה לפסח מ-1521, המיוחסת לנכדו של רש"י, ובטעם חיובי זה אני מסיים כאן ומשאיר את ההחלטה האישית לכל קורא וקורא; האם לדון משפט זה לקולא או לחומרה, האם להשמיטו או להשאירו, האם לשנות ממנו או להשאירו כמות שהוא.