אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּש


הַלֹּא בָּרוּר וְהַלֹּא צָפוּי

נוֹתֵב דְּרָכַי

פּוֹרֵס רִגְעֵי הַמְתָּנָה לְיוֹסֵף

הַחוֹלֵם שֶׁהָיָה לְחוֹמֵל.



בְּתוֹךְ כְּרִיכֵי יָמִים מְדַמְּמִים

בַּחֲרִיצֵי פַּחַד אֲנִי עוֹרֵג לְיוֹסֵף

הַחוֹלֵם שֶׁהָיָה לְחוֹלֵם.



יוֹסֵף לָחַץ יָד גְּרוּמָה

שׁוֹחַח עִם לֵב מְאֻבָּן

שֶׁבִּקֵּש לוֹ מָוֶת.

יוֹסֵף סָלַח לַהוֹלְכִים בְּמִסְדָּר עוֹרְבִים צוֹרְחִים

וּפָרָשׁ עַל רֹאשָׁם עָנָן לָבָן שָׁקֵט סוֹלֵחַ וּמוֹחֵל.



אֲנִי מִתְגַּעֲגֵעַ לְיוֹסֵף הַחוֹלֵם שֶׁהָיָה לְמוֹחֵל.

מהעלילה בפרשת "וַיֵּשֵׁב" אני נאחז בארבע מלים - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף ביקש את בני משפחתו, שפגעו בו ואפילו הפגישו אותו עם יד גרומה של מוות בבור, בו אין מים ולאחר מכן מופקר לגורלו בידי שיירה מדיינית. ממרחק אלפי שנים גם "אֲנֵי מְבַקֵּש אֶת אַחַי" - את כל אחי, בני אברהם אבינו, החיים במרחב משוסע, במרחב מדמם, במרחב של שכול ואלמון.

בפרשת "וישב" אנחנו פותחים ביריעה סיפורית ארוכה המשתרעת על שלוש פרשיות וישב-מקץ-ויגש. סיפור מופלא שבכל צעד ושעל ניתן למצוא כפילות של עשיה אישית ועשיה אלוהית.

ההתחלה היא בעשיה אישית - "וַיִּשְׁלְחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבֱרוֹן" (ל"ו 14). שליחות, שיש בה עולם שקט של יוסף הבן האהוב של אבא. יוסף מבין שמי ששלח אותו הוא - אביו, ועליו לבצע את שליחותו.

הסיום הוא בעשיה אלוהית שמימית - "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוֹהִים" (מ"ה 8). סיום של שליחות, שיש בה עולם של ייסורים. עכשיו יוסף מפנים שמי ששלח אותו למסע הזה הוא - האלוהים, ועליו לבצע את שליחותו.

יעקוב שלח את יוסף לשליחות אישית משפחתית שקטה רק כדי לברר מה שלום אחיו, הרועים בשדות הרחק מהבית. אלוהים שלח את יוסף לשליחות לאומית סוערת, ובעיצומה של השליחות הלאומית הוא גם חווה חוויה של היות עַם גֵּרִים בארץ לא להם.

בפרשה, בה פרוס סיפור בתוך סיפור, אני תוחם עצמי רק לקטעים בסיפור האישי - "וְיִשְׁרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף... וַיִּשְׁנְאוּ אוֹתוֹ אֶחָיו... לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ שָׁלוֹם... וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְנואֹ אוֹתוֹ...". אך כאשר יוסף הולך בדרכו בשליחות האב לחפש את אחיו והוא תועה בשדה, הוא אמר לאיש שיחו, המבקש לסייע לו, אמת חיים זועקת: "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף אינו מחפש. יוסף מבקש את קרבתם, קרבה לאחים.

האחים מכונים אחיו למרות גילויי השנאה שלהם כלפיו. כאן ניתן להקשיב לצפונות לבו של נער רגיש תועה, בן שבע עשרה, העומד חסר אונים בלב השדה בעמק בין הר גריזים והר עיבל הרחק מבית האב, לא הרחק מלב אחיו העוינים אותו, ובקול שקט אך צועק מנבכי לבו הוא מרעיד את מיתרי לבנו, אנחנו הקוראים - אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ !!!"...אַחַי !!! אַחַי !!! אַחַי !!!

יוסף לוחש לחישה צועקת המבקשת את קרבת אחיו. צעקה של שלום מול שכרות של שנאה ומשטמה. בקשה לקרבה מול אימת מוות אורבת "וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַּכְּלוּ אוֹתוֹ לְהָמִיתוֹ" - להשליכו בבור ובבור אין מים, להשליכו לגורלו עם שיירת סוחרים ישמעאלים היורדת מצרימה.

יוסף אינו משתמש במלים המתבקשות "אַחַי אֲנִי מְחַפֵּשׁ", אלא אומר - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף מבקש את הפיוס, פתיחת דף חדש במציאות של אימה ושנאה. לא לתת לאיבה ולרצח לנווט את החיים. למרבה הצער, הפיוס המיוחל בין יוסף ואחיו הגיע רק לאחר שכוס הדמעות והצער עלתה על גדותיה.

מול מציאות חדורת שנאה ואכולת קנאה, מול רבים וחזקים המוכנים לקטול חיים, כולל חייו, יצא יוסף בשליחות המתמצית בארבע מלים "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".

אני בדרכו של יוסף ממשיך לבקש. אני מהלך בדרך קשה ונפתלת ומממשיך לבקש. מעל לכל מבקש שלום בין שני העמים החולקים את כברת הארץ בה נולדתי, בה נולדו ילדי ונכדי. וכשאלך ממנה בדרך כל בשר ארצה ללכת בידיעה, שכל אחד אֶת אֶחָיו הוּא מְבַקֵּש - כִּי אַחִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ - בְּנֵי יִצְחַק וּבְנֵי יִשְׁמַעֵאל.