חיות ואדם

האדם הוא חיה שנבראה מבוץ קוסמי ולכן מכונה בריה. אין בכך כל בושה כי גם חלומותיו של יחזקאל הנביא מוצפים היו בחיות. ניתנה לאדם (אדמה/דמיון) נשמה מיוחדת ולפיכך נאמר כי בצלם האלוהים חיה זו נבראה. הצלם – זהו כוח המחשבה והשיחה עם יכולת מרשימה לבחור בין אפשרויות שונות ומגוונות. בחירה מתוך מחשבה - לא הליך אוטומטי-אינסטינקטיבי שנזקף לזכות חיות אחרות. גם לנו יש אינסטינקטים, כמה מהם בריאים, אותם טרם השכחנו לעצמנו לעד. התרבות שלנו היא תהליך השכחתם בעיצומו ובסיומו נהפוך לבטטות רוטטות.

אני מבקש להפנות את תשומת ליבכם לתקרית שהתרחשה באחד האמשים והאתמולים במגרש החניה מול בית מגורי. שני בני-אדם, לכאורה, לא רעולי-פנים, דקרו זה את זה בסכינים שלופות בוויכוח תוסס על מקום חנייה. לרגע הפך המגרש למגרש השדים – כמו הסרט ההוליוודי הידוע. ידיים הפכו לזרועות קטטה קטטוניות, מתוך אצבעות גרומות נשלפו ציפורנים ומתוכן צמחו סכינים בעלי להב פלדה שקונים אותן בחנויות של מטבחי שפים ממותגים.

אחד השכנים שנדקרו ודקרו הוא במקרה חברו הטוב ושכנו של בעל-הכלב, כמה קומות מעלינו, שמוריד אותו מדי השכם בבוקר, מדי השכימו, כדי לרוקנו כחוק הטבע. מדי בוקר נצמד הכלב לעמוד הצדדי באולם הכניסה, לא הרחק מהמעלית, כדי לחרבן בניחותא, כהרגלם.

שכן אחר בבית שממול, תמונת-ראי לבית מגורינו, שולח את בנו, באותו השכם בבוקר, לאסוף אצלנו את העיתונים של יום שישי, כולל המוספים - וזו תמונת השער. הוא מחזיר את העיתונים של השבוע שעבר. דיירי הבית מתבלבלים בינו לבין מחלק העיתונים האמיתי.

בין חיים למוות

בבית-מלון שבו התארחתי לפני שבוע התחוללה סופה בתור לחדר-אוכל של 'הכל כלול'. דיילת המזון ספרה את הלקוחות שניצבו בתור וגילתה שיש שם אחד נוסף ולכן מיותר. הוא אתכם? שאלה את ראש המשפחה? אז אתה צריך לשלם עבורו. האיש התפרץ – מה פתאום שהוא אתנו? זה בכלל לא הבן שלי, זעק, נפגע ונעלב עד עומק מעמקי נשמתו. לבנו, המתבגר הנבוך שהתמלא לפתע חצ'קונים, לחש: עלה לחדר, נאסוף לך אוכל בארנק של אמא, אל תדאג...

בטוחני שמקרים מוזרים כאלה מעולם לא סופרו לכם. מעולם גם לא הייתם עדים לתאונת דרכים על מעבר-חצייה שבה שיכורים ליד הגה מגדפים הולכי רגל המומים לסירוגין ולחלופין. בעצם – מעברי-דרך אלה מכונים 'חצייה' כי בהם חוצות הבריות את הקו המפריד בין חיים למוות... מעולם גם לא חטפתם זאפטה במועדון-לילה רק מפני שהסתקרנתם במחשופה של ישבנית מהמושב שממול. והנה, הישבן הצמוד למושבה התנער בשצף-קצף וגרף אתכם באגרוף מחלום לסיוט...

גם תאונות-עבודה הזויות בבניינים רמי קומה נובעות מאותו חוסר-אכפתיות אגרסיבי הצמוד לחינוך הלאומי שלנו ויונק ממנו מגיל אפס עד אפסיים. זה מתחיל, אולי, בהצקה מתמדת של תלמידים הורמונליים למורות שופעות חזה בבתי הספר הציבוריים. אם התלמידים לא מצליחים לרסק מורה ממושקפת שמתייחסת לחומר הנלמד בספרים - מגיעים הוריהם ומנחיתים עוד זאפטה על גולגולת המורה ושולחים אותה לאמבולנס עם שפע צריחות המון בני המשפחה. ממש לפני רגע הם היו במסדרונות בת החולים שם העירו מתרדמתה את הזקנה הלאומית של המדינה והקיזו שוב את דמה של אחות עם מבחנה ביד... אנשי הביטחון שהיו במקום כדי להחתים כרטיס (בגיל שבין שבעים לתשעים) ברחו על רגליהם, או על נפשם, או על אלונקה. אלונקה - זה בערך גובה החוסן לאומי שלנו.

לבוא ולומר לעמנו ישראל בשידור-חי בטלוויזיה שהכיבוש הופך אותנו לחיות אדם – זו טיפשות קולוסלית או מלנכוליה שמקורה במניפולציה של החושים הבריאים לטובת חושם שרק מצביע בבחירות וחוזר הביתה לישון. מי שתולה את עצמו בעץ הכיבוש – אל יתפלא עם רגליו עדין מפרפרות באוויר.