הדרך המתחייבת

שתי דֵעוֹת קוטביות מתנגשות זו בזו בחברה הישראלית. כל אחת מציגה את הדרך היחידה והאולטימטיבית לפתרון הסכסוך בין היהודים לערבים במלחמתם על כברת ארץ זו, ואין בילתהּ. יתכן אפילו ששתיהן צודקות לאדם הנייטרלי המביט מן הצד, אך לא יתכן קיום האחת ללא ביטול השנייה. זהו פרדוקס בלתי-אפשרי המלווה את החברה הישראלית מאז הקמתה ואין רואים באופק את התרתו.

הדֵעה האחת בטוחה כי מאז מלחמת ששת-הימים וכיבוש שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, הפכנו לעם של נוגשים וקלגסים שהושחתה בהם כל חלקה טובה. הכיבוש הזה היה לאם כל חטאת. ציבור פלשתיני שלֵם נשלט ונרמס ברגל גסה, ומתחתית המדמנה יצא לתבוע את עלבונו וכבודו האישי והלאומי. באין לו מוצא אחר פנה לטרור, שקרא לתגובה ביד חזקה, שהולידה עוד פיגוע, שיצר פעולת תגמול חריפה, שהזמינה מחבלים מתאבדים באוטובוסים ואתרים הומי אדם, שחייבו סיכולים ממוקדים בהם נפגעו חפים מכל פשע, שדרשו נקמה וכו' וכו' - מעגל דמים שאין לו סוף. מה יותר בהיר מן הניתוח הפשוט הזה? יוסר הכיבוש, יבוא הפתרון.

הדֵעה האחרת קובעת כי הסכסו הוא מקדמת דנא. כל מדינת-ישראל הינה התנחלות זרה בלב עולם ערבי העויין אותה. בשם זכות היסטורית, או הצהרת בלפור, או החלטת האו"ם, או כולם יחדיו, עם ישראל יושב כאן בדין. כל המלחמות נכפו עלינו ואין לנו ברירה אלא לעמוד על נפשנו. גם הכיבוש מאז מלחמת ששת-הימים נכפה עלינו וכל פעולותינו בשטחים הן פועל יוצא של סכנה מוחשית על חיינו. אין לנו כל ברירה אלא לחיות על חרבנו, עד ליום בו יסכימו הערבים להתחייב בהסכם פשרה שבו יוּתָר לעם היהודי לחיות על נחלה מוסכמת באין מחריד.

נאמר בפרקי אבות: "איזוהי דרך ישרה יבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושָׂה, ותפארת לו מן האדם". ועל-כן, המחשבה המוטעית היא - איזו דרך טובה יותר, בעוד שהמחשבה הנכונה והמתחייבת מוכרחה להיות - איזו דרך מסוכנת יותר. אם נגזר עלינו, ונגזר עלינו, להחליט באיזו דרך מן השתיים שהוצגו לעיל יש ללכת, עלינו לנהוג זהירות מירבית ולחשוב תחילה על סוף המעשה. מה עלולה להיות תוצאת כל אחת מהדרכים? באיזו מהן ייתכן שלא תהיה לנו תקומה לעוד אלפיים שנה.

המסקנה הבלתי-נמנעת תובעת במפגיע קיום. חיים. ועל כן אם יוסר הכיבוש ללא הסכם עם בטחונות וערבויות בינלאומיות, אנחנו מפקירים את חיינו להיעדר חסדם של הערבים. בכך אנחנו מאפשרים את מימוש והגשמת סכנת החיים. צריך לזכור שלא רווינו נחת לפני אותו כיבוש, משלוש רוחות השמים קמו עלינו לכלותנו כשלא היו שטחים כבושים, לא היו התנחלויות וירושלים היתה מחולקת. האירגון ל"שחרור" פלשתין כולה (אש"פ) קם בשנת 1964. שלוש שנים לפני מלחמת ששת-הימים. יכול להיות, וזוהי רק ספקולציה, שכוונת הערבים ל"שחרר" את כל אדמות פלשתין נותרה בעינה, ורצונם בשלום הוא רק הזייה תמימה של יהודים רחמנים בני רחמנים.