א. אביב מתנגן

אמנם, אנחנו לקראת סוף האביב ותחילתו של קיץ, אך נהניתי לקרוא את מלותיו של המשורר יעקב ברזילי:

אָבִיב מִתְנַגֵּן

כְּמוֹ הַפִּיקוֹלוֹ בְּתִזְמֹרֶת סִימְפוֹנִית

הָאָבִיב הוּא הַכְּלִי הֲכִי עַלִּיז

בְּתִזְמֹרֶת הָעוֹנוֹת.

ב. לגנן לא איכפת

בתגובה להתכתבות בעניין מצבו של צה"ל ומוכנותו למלחמה, כתב לי שמעון, ידידי: "ואחרי שכל המלפפונים וכל העגבניות יסיקו, שהגִנה אינה מסודרת - למה אתה חושב, שלגנן, שלא בא לגִנה הבוקר, איכפת?

מה איכפת לו, שהמלפפון חושב, שחסרה גדר מצד צפון? והעגבנייה - שסככה נחוצה מצד דרום"?

ד. תות

כשהייתי ילד, לא הכרנו את תות-השדה, שנקרא אז תות-גִנה. במקומו היו לנו עצי תות, שצמחו כמעט בכל חצר - תות אדום, שהפך לשחור כשהבשיל, ותות לבן. המשותף לכולם היה שהכתימו את הבגדים באופן חסר תקנה; ולכן, נאסר עלינו לטפס על העץ שבחצרנו. הפיתוי היה גדול, ולמרות העונשים הפרנו את האיסור, ובגדינו הוכיחו זאת.

בסוף העונה היה אבי אוסף כמות אדירה של תותים, ומכין מהם מרקחת, שהייתה תענוג לשפתיים. זו הייתה מומחיותו: לסיר ענק הכניס את התותים שקטפנו, הוסיף קצת מים והרבה סוכר, ומדי פעם בחש בכף אדירים. כשהתערובת החלה לרתוח התפשט בבית ריח מדהים, שהתגבר ככל שהמרקחת רתחה. אנחנו הסתובבנו סביב הסיר, וחיכינו לרגע, שיתירו לנו ללקק קצת מרקחת.

כעבור שנים קראתי את סיפור הכנת המרקחת ב"אנשי שקלוב" לזלמן שניאור, ונהניתי פעמיים - בשל הסגנון ובשל הזיכרון.

מאז בינתיים נכרתו רוב עצי התות, ובמקומם מככבים תותי-שדה - כפי שכתבה נעמי שמר, ושר משה בקר: "... תות-שדה מרמת השרון/חגיגה אמיתית בגרון ...".

באחד משיטוטיי עם אשתי בשדות באחרונה, גילתה אשתי עץ תות מניב, ונהנינו לבלוס מפירותיו.

התענוג היה שלנו, והצטערתי שהנכדים לא היו עמנו לחלוק את החוויה.