נתחיל ברגע של עברית: ברחנו, בורחים, נברח. כולם פעלים בבניין קל (פעל) כאשר ל' הפועל היא ח'. שם, הנגזר מאותו שורש: בריחה. תואר: ברחן/ית. מלה נרדפת: מנוסה.
ברחנו מדרום לבנון, ונסנו מחבל עזה. או להפך: נסנו מדרום לבנון, וברחנו מעזה. עתה ממשלתנו בורחת ברגישות ובנחישות מאחריותה להגן על שדרות, ונסה בפחד רב מעג'ר, או להיפך.
לעברית אין מעצור – כשם שאין בלימה למנוסה המבוהלת, שהפכה לתכונה הבולטת של מערכת הביטחון הישראלית בארבעת העשורים האחרונים.
גם רב-אלוף דן חלוץ, היחיד באלופי המטכ"ל, שטעם טעמו של ניצחון (בששת הימים), אימץ את המנוסה, את התירוצים ואת הבריחה כקו עיקרי של כהונתו.
והנה מה שמדווחים מורן זליקוביץ' ורוני סופר באתר Ynet בינואר 2006, על דברי הרמטכ"ל בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת: "הרמטכ"ל הודה כי 'מבצע שמים כחולים נועד לצמצום ירי הקסאמים ולא לעצירה טוטאלית', והוסיף כי 'במסגרת הלחימה בקסאמים יורה צה"ל ירי לאזהרה בלבד מהאוויר'".
שמתם לב? "ירי לאזהרה בלבד", כלומר, הרבה כספים, הרבה תותחים והרבה מטוסים נשלחים לעשות הרבה רעש וצפצופים; והעיקר, שחס וחלילה לא נפגע במטרות. כזכור, לפני כניסתו לתפקידו, עבר רא"ל חלוץ "זובור" בבג"צ, על-מנת לסרסו ולאלפו.
פעם באווירת הטירוף והאופוריה אחרי מלחמת ששת הימים היו בקרבנו מי שהתפתו להחשיב את מדינת ישראל לאימפריה. עד היום, כמה סהרורי ביטחון (לרוב ברזלני עבר, שאין להם יותר מאשר פנסייתם הדשנה) מדברים עלינו כמעצמה אזורית. אחרים מספרים על ישראל כמעצמת היי-טק, שיכולה לפתור במחי הבזק יצירתי כל בעיה. והנה הדברים המתוחכמים ביותר, שיצרנו נגד רקטות "קסאם", הם קולות שבר, שמשמיעה מערכת הביטחון, וצפירות התרעה של מערכת "שחר אדום".
עוד רגע של עברית
"אמרתי לכם" בעבר; "אני אומר לכם" בהווה; "הלוואי שהתבדיתי" בעתיד.
כדאי לזכור שוב, כי הכל כבר נמצא בתנ"ך. וכבר הזכרתי לא אחת במאמריי את הנביא עמוס – בולס השקמים מתקוע, שסיפר על גורלו המר של מי שנס מפני הארי (פרק ה', 15).
והנה הגיעו שני ברזלנים כבדים – רא"ל חלוץ ויובל דיסקין, ראש השב"כ – לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. ומה בפיהם? סיפורי מעשיות על אי-יכולתה של מערכת הביטחון להתמודד עם איום ה"קסאם", ועל אימי השתלטות חמא"ס על מה שנקרא "הרשות הפלשתינית". נניח לרגע (הנחה, שאינה עומדת במבחן המציאות), שדיווחי מערכת הביטחון אמת המה. ובכן – מי מתפטר? מי נוטל אחריות?
נא הרגיעו! – אומרים כיום ברחובותינו. כמו בשיר המפורסם של להקת הגשש החיוור – אף אחד! כולם עסוקים כרגע בליקוק עכוזים, ואין לקרנפים חומי החוטם זמן להתפטר, או לקחת אחריות.
בכלל, מהיכן רעיון העיוועים הזה? החמאס יורה עלינו, החמאס מפר את הריבונות הישראלית, החמאס עושה צחוק מהמדינה היהודית, ואנשינו צריכים להיות אחראים לכך. שמוחמד הנייה ייקח אחריות על כך, לא הם. אני עוד זוכר את צהלות המערכת כשחוסלו שיח' יאסין ומרעו רנטיסי. אז סיפרו לנו המומחים, שהסיפור של החמאס נגמר.
ממש כמו שאף אחד אינו לוקח אחריות לכך ששניים-שלושה חיילים מבסיס הטירונים "צוקי עובדה" מאושפזים, בתחילת המאה ה-21, במצב קשה של דלקת ריאות. והבה נתערב, שכמו בעניין "קסאם" – כפי שאומר השיר – זו היא רק ההתחלה.
תדע כל אם עברייה, כי חייה וחיי ילדיה הופקרו בידי מפקדים לא-ראויים.
