יש שזקנתם מביישת את בחרותם.

כך קרה לאריאל שרון – כנראה, המוכשר ביותר מבין הגנרלים, שהצמיח צה"ל. שנים – עוד בנעוריו במושב כפר מל"ל שבשרון, בצה"ל ובפוליטיקה – היה דחוי. הוא הגיע אל חיקו החם של הקונצנזוס, כאתרוג, מאוחר, ושילם הרבה מאוד על-מנת להיות מקובל על רוב הציבור – ובעיקר, על מעצבי דעת הקהל.

כמצביא, שרון עשה עוד בנעוריו את המהפכה המשמעותית ביותר בתולדות ביטחון ישראל – מהפכת "יחידה 101" בתחילת שנות החמישים. מהפכה זו יצרה, למעשה, את צה"ל כיוון שניערה אותו ממשברי שנות החמישים וכישלונותיהן (תל מוטילה, פלאמה ולא-מעט כיו"ב), שהנחילו לו מפקדיו הכושלים, בוגרי מלחמת הקוממיות.

כאלוף וכמפקד אוגדה, הוא היה ממנהיגי הפוטש של המטכ"ל נגד לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, בכוננות, ערב מלחמת ששת הימים. אחר כך – כשניתנה הפקודה לצאת למלחמה – פיקד על הקרב המעניין ביותר בתולדות צה"ל: הקרב האוגדתי באום כתף במלחמת ששת הימים. זה, כנראה, אחד הקרבות היחידים של צה"ל, שיכול להתהדר בתואר קרב מופת.

בין לבין היה שותף בכיר לניוונו של צה"ל – ובעיקר, לאי-הפקת לקחים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה. כראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) במטכ"ל, לימוד מהלכי המלחמות והפקת לקחים מהן היו באחריותו הישירה של שרון – עד שעבר לפקד על פיקוד הדרום בחלק האחרון של מלחמת ההתשה.

כשר ביטחון – מנהיג-אסטרטג – הוביל שרון את צה"ל לאחד מרגעי השפל החמורים ביותר בתולדותיו במערכת שלום הגליל. צה"ל בהנהגתו הוכיח את אי-יכולתו לפעול כצבא וללמוד לקח מכישלונותיו.

כראש ממשלה, דרבן שרון את צה"ל לבצע את המכוער במעשיו: גירוש יהודים מבתיהם והריסת חבלי התיישבות. תוך מסע ההרס והחורבן נתן שרון שפע של רוח גבית לטרור.

שרון כשל במלחמה בטרור, וכתוצאה מכך הרחיב את שטחי המדינה, הנתונים תחת אש אויב, ללא כל תגובה הולמת. למעשה, הוא השלים בכך מעגל. תחת הנהגתו, חזר צה"ל להיות מה שהיה בשנות החמישים המוקדמות: חרב קהה, שאינה יכולה להגן על אזרחי ישראל, ואינה מרתיעה את אויבי המדינה.

לא עצר מעולם באדום

תוך כך נקשרו לשמו של שרון שערוריות רבות – צבאיות, ביטחוניות ואזרחיות – ללא סוף. לכולן קו משותף: שרון היה מרוכז בכל מאודו בעשייה למען שרון ולביתו, מבלי שהכיר בהיררכיה, בחוק, בנורמות, במוסר, או בצורך לדווח אמת. "לא עוצר באדום", הייתה הכותרת ההולמת למעשיו.

שרון, לכאורה, לא עשה דברים חריגים. כולם עשו זאת לפניו, וכולם ימשיכו לעשות זאת אצלנו אחריו. אלא ששרון אהב, מנעוריו, לעשות זאת מעל המקפצה. מנהיגותו הפכה את העניין לנורמה מקובלת למדי. אריק הראה לכולם את הדרך בדפיקה על השולחן ובסגנונו הידוע – "אחריי!"

כאשר מבחן התוצאה הנו המבחן הקובע, אין הרבה תקווה, שיצמחו במדינה התנהגות והנהגה מוסריות. הסקרים, שמלמדים על כך, שלמרות כישלונותיו המוסריים (והפליליים), שרון היה אמור לנצח ברוב סוחף בבחירות 2006 – מוכיחים שוב, כי אזרחי ישראל אינם מוקירים את המוסר ואת ההתנהגות המוסרית; ואכן, יש לישראלים, לא מעתה, מנהיגות, שהולמת אותם. העם רוצה מנהיג חזק, שינחה אותו – גם על חשבון מוסריותו וגם על חשבון הליכים דמוקרטיים נאותים – והוא מעריץ עריצים, שמניעים קדימה את עגלת הממשל גם בדריסה חסרת-פשרות של המיעוט.

לא מימש את חזונו

יותר מכל תיחשב מורשתו הביטחונית של שרון. מאז שעמד בראש יחידה 101, והקים את חטיבת הצנחנים 202, נחשב שרון ל"נץ". המפקד, שלא היה מקובל על עמיתיו, זכה לאוזן קשבת אצל הממונים עליו (הרמטכ"ל דיין וראש הממשלה בן-גוריון), והמשיך הלאה.

התקדמותו בצבא נעצרה לא אחת – בגלל קנאת עמיתיו, עקב מוגבלות מפקדיו, אך גם בגלל מעשיו. כעוף חול מוזר, הוא המשיך להתקדם, למרות המכשולים, שהערימו על דרכו (בעיקר, הודות לפטרונותו של יצחק רבין, שהצילו מיד רודפיו). בסיכומו של דבר – משיקולים פוליטיים קטנוניים של ראשי מפא"י, הוא קיבל את פיקוד הדרום במחצית השנייה של מלחמת ההתשה. בפיקוד ניסה שרון – במלחמת ההתשה ואחריה – לממש את חזונו ההתקפי, למרות ניסיונות סיכול של הרמטכ"ל ושל אנשיו. בסיכומו של דבר, יוזמות שרון פוררו, לאחר הפסקת-האש עם מצרים, את קו ההגנה של פיקוד הדרום לקראת מלחמת יום הכיפורים.

לקראת מלחמת יום הכיפורים הגשים הרמטכ"ל דוד אלעזר את זממו, ונפטר ממטרד שרון, שעבר לשורות המילואים. אלא שהם נפגשו שוב עד מהרה, שלא כמתוכנן. במהלך המלחמה עסקו הרמטכ"ל אלעזר ואנשיו, בעיקר, במלחמה באלוף ((מיל.)) שרון – על-מנת שלא יגנוב מהם את התהילה. הממשלה, המטכ"ל, פיקוד הדרום, אך גם שרון לא הבינו, שהדרך היחידה לנצח במלחמה הייתה להשמיד כוח משמעותי מצרי ממזרח לתעלת סואץ – למשל, את ארמיה 2. במקום זאת, בתגובה רפלקסיווית, השקיע צה"ל את כל מאודו במבצע הצליחה "אבירי-לב", שלא הביא כל תשואה אסטרטגית, ומחירו היה כבד מאוד. בסיכומו של דבר, ניצחו המצרים, למרות שצה"ל התקרב לבירה המצרית, במחיר נורא, ומדינת ישראל הייתה בפעם הראשונה בתולדותיה "על הקרשים".

במלחמת ההתשה אחרי המלחמה מיהרה לו דרכו של שרון אל הכנסת. הוא נטש את אוגדתו בחטף, כדי להתמודד בבחירות. אז חש בראשונה את טעמו של הפסד פוליטי. רשימתו, "שלומציון", עברה בקושי את אחוז החסימה, ושרון זחל חזרה אל "הליכוד". אחרי המהפך של 1977 קיבל משרת שר זוטר בממשלת בגין.

נץ מחמד

מי שלא רצו את שרון כרמטכ"ל קיבלוהו, בתחילת שנות השמונים, כשר ביטחון. הוא ביצע את המלחמה המתוכננת היחידה של צה"ל. במימוש תוכנית העיוועים "אורנים" (שהפכה למבצע "שלום הגליל") הדגימה מערכת הביטחון על כל אגפיה, כי היא והצבא, שמתיימר להיות החזק ביותר במזרח התיכון, אינו צבא מקצועי, אלא חרב שבורה – אוסף של כנופיות מזוינות, המסכנות את ביטחון אזרחי ישראל.

שרון אולף משך השנים בידי הממסד – גם באמצעות מערכת המשפט. הוא אולץ לפרוש ממשרד הביטחון בעקבות דוח ועדת כהן. אחריה היה לסמן הימני של הליכוד ("חישוקאי" יחד עם השר דוד לוי). כשהגיע שוב לעמדת ההנהגה התברר, שלנץ הזקן יש מקור קהה ומקוצץ, והוא הפך לנץ מחמד, שמערכת אכיפת החוק מחזיקה אותו קצר ביותר, ואוכפת אותו להתמתן.

שרון קיבל את ההגה מאולף, עייף וחולה. בלוחמה בטרור הוא גילה מנהיגות נרפית, שלא יזמה דבר, אלא עסקה בתגובות מהוססות, שלא הלמו את האיום. מבחינה זאת, שרון לא שינה דבר, אלא רק העצים מדיניות שגויה, שהובילה את ישראל לתבוסה נוספת במלחמה בטרור.

בסיכומו של דבר, שרון אימץ את אסטרטגיית הבריחה והנסיגה של הממסד הביטחוני. כמו תמיד, שרון הצטיין במעשיו. הוא התחיל בהרס חבל ימית, סיים במחיקת חבל קטיף, ומורשתו מאיימת להמשיך בהכחדת המעשה הציוני. למרות שנחשב לבולדוזר, שהניע את ההתיישבות בגליל (כשר חקלאות, הוא יזם את הקמת רוב המצפים), ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, אף מנהיג ישראלי לפניו לא חיבל כמו שרון במעשה ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל.

כמו בצבא – שרון היה תכסיסן מעולה. מזמן הבין, שלא יוכל לשלוט מבלי לקבל את הסכמת העלית השמאלנית, אך גם לא יוכל להיבחר מבלי לקבל את אמון רוב העם, שהנו ימני ומסורתי. בהכירו את הבוחר הישראלי, הוא חשף ברבים את תוכניותיו (למשל, בנאומיו השנתיים ב"כנס הרצליה"), והציבור לא האמין, שאכרן הוא דובר אמת, ונתן לו שוב את אמונו. כך, דיבוריו על הצורך ב"ויתורים כואבים" נתפסו, בטעות, כרטוריקה ריקה מתוכן, שנועדה להתחנף לבוחרים בשמאל. רק חבריו-לשעבר להקמת "שלומציון" ידעו עד כמה תדמיתו ה"נצית" אינה כנה. השאר – כולל חבריו-לרגע מ"גוש אמונים" – הלכו שולל אחרי התדמית.

מספרים, שמנחם בגין הזהיר מפני שרון, העלול לעלות על הכנסת בטנקים. גם כאן טעה בגין. שרון הכריע את הכנסת בעדינות, שלב אחרי שלב, וביצע את זממו כשהוא מוליך שולל את חברי מפלגתו, את חברי הכנסת שלה ואחרים. הכנסת, לבסוף, התמסרה ללא עוררין לתרגיליו ולתכסיסיו.

כמו הרס ההתיישבות, כך עשייתו הפוליטית. הוא הקים את "הליכוד" לפני כשלושים ושתיים שנה – כשהשתלתו במפלגה הליברלית נדחתה – והרס את "הליכוד" כשאנשי "הליכוד" דחו את עמדותיו. במלחמה כמו במלחמה, ושרון לא בחל, כהרגלו, באמצעים כדי להחריב את מתנגדיו. כדרכו, לא בחל באמצעים, וחלק חשוב מעבודת הרס "הליכוד" עשה מלשכת יו"ר "הליכוד".

עכשיו נאבק שרון על חייו בבית-החולים – גם כן, כנראה, באשמתו בלבד. התנהגותו המופקרת והזנחתו את עניין בריאותו התנקמו בו לבסוף. כשפגשתי בו בראשונה, כחייל צעיר – בתחילת 1967 – תמהתי מי השמן הזה, שמניע בכבדות את כרסו המשתפלת, אך חובש כומתת צנחנים. אחר כך ראיתי, שהוא עונד דרגות אלוף. "זה אריק!" השקיטו אותי, ואני התפלאתי מאוד. בתמונות משנות החמישים הוא נראה בלונדיני וחטוב. אחרי שנים פרסם ידיד מאמר, שביקר את השמנתו הבלתי-מבוקרת. במקום להוקיר את הערתו – הכל ביקרו את המאמר.

עידן אריאל שרון נגמר. למרות כל מגבלות שרון – כאדם, כאיש צבא וכמנהיג – לא מגיע לו, ולנו, יורש כאהוד אולמרט. אפילו לא כממלא-מקום (גם אם שרון, אישית, בחר בו לתפקיד).