מסביב להר הבית <span style='font-weight:normal;'>[ג]</span>

מלחמת השחרור ב-48 חיסלה את המראה הרב גוני של ירושלים. לירושלמים עצמם היתה תחושה, שחלק ניכר ממולדתם נגזל. תושבי ירושלים העברית לא יכלו לטייל על חומות העיר העתיקה כבעבר, לא יכלו לעבור בשער יפו אל הבאטרק או אל מוריסטן (כיכר קטנה ומקסימה בין הרובע הנוצרי, שוק הבשמים ושוק הירוקת), לא יכלו להתקרב אל הר הבית או הכותל המערבי ולא יכלו לצפות בתהלוכות הנוצרים ביום-השישי-הטוב.

בירושלים המערבית המשיכה האוניברסיטה לפעול מבנין טרה סנטה הפרנציסקאני. המלומדים והתלמידים נפגשו בבתי הקפה שבאזור "המשולש" הירושלמי.

יכולתם לשוחח על דברים העומדים ברומו של עולם ולהתדיין בנושאים, שאין כל קשר בינם לבין המציאות היומיומית של העיר והארץ, נתנו לירושלים אותו גוון קוסמופוליטי מיוחד ולא היתה עיר בעולם, שניתן להשוות את אווירתה לירושלים החצויה, ששטח הפקר מצוי בליבה וחיילי לגיון חמושים צופים בה מעל החומות של הצד המזרחי, שנגזל ממנה. בקוסמופוליטיות זו של תלמידי החכמים אפשר היה לחוש מעט את הצבעוניות המיוחדת של העיר.

דרך הייסורים

בצד מזרח יש כניסה אחת לעיר העתיקה ושמה שער האריות' כי שני אריות חקוקים באבן מעל השער. הנכנס בדרך זו נתקל מיד עם כניסתו במתקנים המיועדים לנוצרים.

בית השער עצמו נעשה בשנים האחרונות מרכז לקבלת פני הצליינים הנוצריים המגיעים לירושלים ובמקום זה מתארגנות התהלוכות של "חוגגי היום הששי". זאת תנועה בתוך הזרם הקתולי שמקדשת את יום השישי במיוחד משום שישו נצלב ביום שישי.

המסורת הנוצרית של יום השישי הטוב היתה תהלוכה עם צלב וענפי עצים לאורך ויה-דולורוזה באותו יום. תהלוכה אחת לשנה לא סיפקה את חוגגי היום השישי וכיום הם מקיימים מיני-תהלוכה בכל יום שישי.

בשער האריות הם מתרכזים והולכים אל התחנה הראשונה. כדי להגיע אליה עולים במעלה הרחוב. בתחילתו, מימין, נמצא המגרש הריק הידוע בשם בריכת-בני-ישראל, משמאל מנזר סנטה אנה וכנסית סנטה אנה האורתודוקסית ומיד לאחריה מנזר האחים הלבנים על שם סנטה אנה וכנסית סנטה אנה הקתולית.

מן הרחוב ניתן לראות רק את השלטים הצנועים. גדרות גבוהות כחומה מסתירות את המבנים עצמם. במשך השבוע אפשר לבקר בהם בשעות המקובלות לביקור בכנסיות. כדאי להיכנס לכנסית האחים הלבנים ולהתרשם מהכנסיה שנבנתה כולה על-ידי הצלבנים.

הבנין אינו גדול במיוחד, ולדעתי זה אחד הבנינים היפים ביותר בארץ ישראל כולה. רושם זה קבלתי אחר שנוכחתי כי הבונים לא התכוונו להתהדר ולבלוט מעל בנינים אחרים, אלא רצו כנסיה מושלמת ככל האפשר שתיקרא על שם סנטה אנה. בחצר זו נעשו חפירות ונתגלו בה שתי בריכות גדולות ועמוקות, מימי הורדוס ככל הנראה לעין.

לבריכות אלו משייכים את הסיפור אודות ישו והנכה. על-פי סיפור זה, כל חולה שטבל בבריכה היה נרפא מחוליו. ישו הגיע למקום וראה על שפתו איש נכה נשען על מקל ומתבונן במים. שאל אותו ישו למה אינו נכנס למים ונרפא? השיב לו הנכה שאין מי שיעזור לו להיכנס. אמר לו ישו "קום על רגליך, שא את חפציך ולך לביתך". מיד קם האיש על רגליו, זרק את מקלו והלך בכוחות עצמו.

מי שרוצה להאמין בסיפור זה, יאמין. מה גם שהוסיפו לו נופך אנטי יהודי בכך שהוסיפו, כי כל אותו מעשה התרחש בשבת וכי במעשהו זה גרם ישו לחילול שבת משום שאילץ נכה לשאת את חפציו בשבת. כוהני ורבני ירושלים כעסו עליו וזו הסיבה שהחליטו להסגירו לידי הרומאים. כל ילד בצרפת, ספרד, איטליה, פולניה ויתר הארצות הקתוליות לומד סיפור זה היטב ומצטייד בתירוץ לשנאת היהודים שלו.

סנטה אנה היא אמה של מריה. לא ידוע לי על מעשה מיוחד, שבגללו עשו לה קנוניזציה, אך לא ייתכן שאם כל הקדושות לא תהיה קדושה בעצמה ומכאן התוספת סנטה לשמה. מדוע החליטו הנוצרים, שכאן מקום הולדתה (מול שער השבטים) איני יודע ולא קבלתי הסבר משכנע דיו.

עוד במעלה הרחוב, מצד ימין, הבנין של מסדר אחיות ציון ובקצהו קשת של אבן הקושרת בינו לבין הבנין בצדו השמאלי של הרחוב. ב-1967 היה שלט קטן בכניסה ועליו נחרטו המלים Ecce Homo. אלו המלים, שאמר פונטיוס פילאטוס להמון כשהורה באצבעו על ישו. כשביקרתי שם לאחרונה נוכחתי שהשלט נעלם.

הנזירות בבנין זה מדריכות את הבאים ומספרות להם על המצוי במקום. אם הם נוצרים תספר להם הנזירה על סבלו של ישו וקורבנו הגדול. אם האורחים אינם נוצרים תספר להם הנזירה התורנית על הבנין ועל השרידים הארכיאולוגיים מבלי להיכנס לדיון אודות ישו.

בנין זה הוא הראשון, שבנה משומד יהודי בשם אלפונס רטיסבון בירושלים לפני שתי מאות. המוסדות שהקים נועדו למומרים בלבד וכך תמצאו בבנין זה "אחיות" שנולדו יהודיות ויצאו לשמד.

בנין רטיסבון שבסמוך לבית הכנסת ישורון בתחילת שכונת רחביה בירושלים המערבית הינו הגדול בבנינים שבנה איש זה. שכונת רחביה הוקמה בתחילה על אדמות שנרכשו ממנזר זה. הבנין השלישי הוא מנזר אחיות ציון בשכונת עין כרם. נשים ירושלמיות שמבקשות לעצמן כמה ימי שלוה במקום בו יהיו בטוחות מפני גברים ומפני מטרידים למיניהם באות למנזר בעין כרם לשבוע של נופש בתשלום צנוע.

מ-Ecce Homo ואילך מתחילה דרך היסורים של ישו. הבנין הבא הוא התחנה השניה - תחנת המאסר. כאן הלקו אותו ושמו זר קוצים על ראשו. אך מכאן עד קצה הרחוב אין כל תחנה. משמגיעים אל סוף הרחוב ונכנסים שמאלה לרחוב הגיא, מגיעים גם אל התחנה השלישית שבה עמדה מריה וצפתה בבנה ההולך עם צלב על גבו.

רחוב הגיא הוא תרגום של השם הערבי אל-ואד. קטע זה של הרחוב עד שער השלשלת נקרא פעם בשם רחוב חברון. כאן היה הרובע היהודי של ירושלים העתיקה עד 1930.

בפרעות של 1929 העלו הערבים באש את הישיבות ובתי הכנסת שהיו ברחוב זה. חלקם נותרו חרבים עד אחר מלחמת ששת הימים. מאז נותרו יהודי העיר העתיקה אך ורק ברובע שנוצר בקרבת בתי המחסה.

אך אגדות ירושלים הופכות למציאות תמיד: ביום בו נכבשה העיר העתיקה בידי כוחותינו ב-1967 ואזרחי העיר סגורים ומסוגרים במרתפי בתיהם, יצאו לפתע שני ערבים צעירים בעד שער הברזל של חצר במרכז הרחוב ולמזלנו לא ירו בהם חיילינו מיד. הם הניפו ידיהם למעלה לאות כניעה, וכשנשאלו מי הם סיפרו שהם בניו של שומר בית הכנסת של בנין זה. אביהם הלך לעולמו ודרש מהם להוסיף ולשמור את בית הכנסת עד שהיהודים ישובו.

בחשדנות גדולה ליוו אותם החיילים פנימה אל תוך החצר ועלו עמהם במדרגות לקומה העליונה, ושם למרבה התדהמה פתחו בפניהם האחים בית כנסת ישן מסודר, נקי ושמור היטב. פרוכת כיסתה את הארון ובתוכו עמדו ספרי התורה. על הבימה היו מונחים סידורים.

בית כנסת זה הפך להיות בימינו לישיבה שבה לומדים בעלי תשובה.
לבושתי ולחרפתי אוכל לומר שלא עקבתי אחר המתרחש שם (אני מתרץ זאת באופוריה שהייתי נתון בה). איני יודע אם בני השומר הנאמן זכו לשכר עבור שמירה זו שהיתה עלולה לעלות בחיי כל משפחתם ואיני יודע מה עלה בגורלם.

תאורה

ב-1966 הופיעה תאורת לילה חדשה בירושלים. ראש העיר, מר טדי קולק, שהחל לכהן כראש עיר ב-1965 החל להראות ולהוכיח את יכולתו.

תחילה הוארו המגדלים והכיפות על הר ציון בתאורה מיוחדת, שהציגה את המבנים על ההר כמבנים באגדות. ואז הואר גם מגדל דוד למרות שהיה בידי הירדנים. גם בניני האוניברסיטה בגבעת רם הוארו והמטייל בעיר בשעות החשיכה הרגיש עצמו כאילו טייל בארץ חלומותיו.

הערבים בצדה המזרחי (הירדני) של העיר ראו את התאורה המיוחדת הזו וזמן קצר לאחר מכן הוארה כפת הסלע בתאורת לילה דומה. תאורה זו פעלה כל לילה עד מלחמת ששת הימים. משנכבשה העיר ושוחררה מידי ירדן כיבו הערבים את האור.

זמן קצר עבר מסיום המלחמה עד שהעיר נפתחה כולה לתנועה ללא מחסומי צבא וללא עוצר. מאות-אלפי תיירים זרמו לארץ ישראל, מילאו את כל חדרי המלונות בתי האירוח. משרד התיירות פנה אז לציבור וביקש מכל מי שביכולתו להשכיר חדר בביתו שיואיל להשכירו לתיירים.

בצד המזרחי של העיר מיהרו בעלי המלונות לתקן את נזקיהם בסיוע כספי ממשרד הביטחון וגם מלונות אלה נתמלאו. אך את האטרקציה הגדולה של מזרח ירושלים לא היו בעלי המלונות מסוגלים לספק. התאורה על הר הבית לא הופעלה.

בעתונים הישראלים נכתב שעל התאורה מופקדים אנשי הוואקף ואין יודעים כיצד למצוא דרך לליבם ולשכנעם להאיר את המקום מחדש.
בעשרים השנים שהעיר היתה מחולקת היו התיירים נכנסים להר הבית ללא כל הגבלה ובתנאי שלא יצלמו בתוך המסגדים. הצילום בתוך הבנינים היה מונופול של הוואקף, ששכר לשם כך כמה צלמים מומחים והם יצרו סידרה של שקופיות ותמונות מתוך הבנינים. אלו היו נמכרים על-ידי הרוכלים שמחוץ לחצר הר הבית במחיר גבוה מעט ממחירי צילומים ושיקופיות אחרים.

עם תום המלחמה הופיע התייר החדש בהר הבית: הישראלי מתל אביב הגיע והמוסלמי מוואדי ערה. התל אביבי היה מוכן לקנות כל כלי נחושת, וכל כלי של זכוכית כחולה בעיר העתיקה ולשלם את המחיר הראשון שנקב הזבן הערבי.

המוסלמי מוואדי ערה אמר לאנשי הווקף שבישראל משלמים עבור כניסה לגנים ציבוריים וישלמו פי חמש עבור כניסה להר הבית. שבוע אחר המלחמה החל הווקף המוסלמי של הר הבית לגבות דמי כניסה מכל מבקר שאינו מוסלמי.

הישראלים קיבלו נוהג זה בטבעיות גמורה, כי בישראל גבו מהם כסף על כניסה למקומות פחות חשובים, ועד שנחתמו הסכמי אוסלו היו ישראלים נכנסים ויוצאים בהר הבית כרצונם ובלבד ששילמו דמי כניסה. אך את האורות לא הדליקו. הם אמרו שאורות זה סימן לשמחה ואין להם שום סיבה לשמוח.

בינתיים הלכו התושבים הערביים של ירושלים המזרחית לעבוד אצל יהודי ירושלים המערבית ולקבל בשכרם פי שישה משקיבלו אצל אחיהם. המחירים בשווקים עלו פלאים וערבי שניסה לעמוד על המקח שמע בתשובה: "אל תקנה. היהודים יקנו וישלמו כפליים ממך".

ישראל התאוששה ממיתון קשה ותנועת התיירות העצומה שינתה את פני הכלכלה. איש לא טרח יתר על המידה בעניין האורות וסימני השנאה של הערבים.

הצבעוניות האנושית הופיעה מחדש. יהודים במגבעות שחורות ממהרים מדי יום ביומו אל הכותל דרך השווקים ההומים ערבים.
נזירים פרנציסקאנים מגיעים לשער יפו במונית מבית לחם. אוטובוסים של אגד מגיעים למוקאף. אוטובוסים מיוחדים נוסעים לשער יפו בין החומות.

הארמנים פתחו את בית הנכות שלהם לביקורי קהל וזו הפעם הראשונה שהקהילה הארמנית חשה עצמה בטוחה במידה מספקת כדי להציג את אוצרותיה.

נזירות אחיות ציון ממהרות בין רטיסבון ברחביה לבין ויא דולורוזה. שבעים לשונות נשמעות בבאטרק. כולן בניב ערבי. בעלי חנויות המזכרות יכולים להשיב לכל לקוח בכל שפה.

עולי רגל יוונים מגיעים מדי יום חמישי, לבושי שחורים וכסופי שיער. קונים מחרוזות עץ זית ומביאים לכנסית הקבר לקדש אותן.
החורבות שכיסו את השטח המפורז בין החומות והעיר העברית פונו וכך גם קירות הבטון שנוצקו על קוי שביתת הנשק. העיר שבה להתאחד כשהיתה לפני מלחמת השחרור. היהודים שבו אל הרובע היהודי.

מוחארם

את מראות הביזה שלאחר כניעת הרובע היהודי במלחמת השחרור ראיתי רק בתצלומים. בשנים שירדן שלטה במקום לא יכולתי להיכנס לעיר העתיקה ולראות במו עיני את המתרחש.

מששבתי אל הרובע אחר עשרים שנות היעדרות ציפיתי למצוא את הרובע היהודי מאוכלס. שהרי כל השנים הללו חיו פליטים בבקתות קטנות במחנות. הנחתי כי תחילה השתלטו הערביים על בתי היהודים שנעזבו ומשלא נותרו בתים ריקים הוקמו המחנות.

אך הרובע היה ריק וברובו הגדול הרוס. איש לא טרח לשקם את בית רוטשילד או את בתי המחסה ולהתגורר בהם. בית רוטשילד יכול לשמש כמקום מגורים מרווח אך הם העדיפו את המחנות. את בתי הכנסת המפוארים הפכו לתלי חרבות. את בתי הכנסת הקטנים בזזו ואחרי כן הפכו אותם למצבורי אשפה. למה לא ניצלו את הבתים הריקים למגורי אדם?

מוחארם הוא שמו של החודש האחרון בשנה הערבית. בירושלים הפך השם מוחארם להיות מושג בפני עצמו וזאת בגלל חוקי השכירות של הבתים.

על-פי התקנות יכול הוואקף להשכיר בתים לדיירים תמורת שכר חUדשי. דייר שהתגורר בבית אחד למעלה משנה נעשה דייר מוגן ואין בעל הבית יכול להעלות את גובה שכר הדירה שלו או לדרוש ממנו לצאת.

לכן הקפיד הוואקף לפנות את כל הדיירים מהבתים בחודש מוחארם. הם יכולים להתחלף בדירותיהם זה עם זה או שהוואקף עצמו ימצא להם דיור חלופי' אך אסור להם להישאר באותה דירה בתקופת מוחארם.

כך מנע הוואקף מדייריו את הגנת החוק על שכר הדירה שלהם. בתקופת מוחארם נעשו כל השיפוצים בדירות. הקירות סוידו מחדש והמנעולים הוחלפו.

משום כך החלו אנשים להשתמש בשם מוחארם כחלק מאוצר המלים. ביטויים כגון: "הם עושים מוחארם השבוע. בסוף השבוע יבואו לספר לנו על הדירה החדשה". או "החלטתי לעשות מוחארם במטבח. התקרה ממש שחורה". בתל אביב עשו אנשים רמונט ובירושלים מוחארם.

מושגים אלו הגיעו מהרובע היהודי. הוואקף השתלט על הבתים הללו לפני שנים רבות אחר שבעליהם נרצחו. לבתי הוואקף אין ערבים חסרי בית יכולים לפלוש. הוואקף רצה פליטים שיקימו מחנות בכניסות לערים הגדולות. בקלנדיה, דהיישה, אל ערוב ויריחו' בכדי שכל אמריקני או אירופי המגיע לארץ הקודש יראה מחנות פליטים בכניסה לכל עיר חשובה. "בעל הבית" של הוואקף היה המופתי חג' אמין אל-חוסייני.

האיחוד

כעת כבר אין חג' אמין והוואקף אינו מעז לתבוע את "בעלותו" מחשש שאם יגיעו הדברים לידי משפט יתברר שמרבית רכושו של הוואקף הוא רכוש שהושג בגזלה וברצח.

ברובע היהודי גרים יהודים. אמנים. רבנים. סופרים. רובם שומרי מצוות. בשכנותם גרים ערבים מוסלמים. מתחת לבתים והרחובות נחשפו בתים ורחובות מימי בית שני.

בעיר העברית עובדים ערביי ירושלים המזרחית לפרנסתם. נהגי מוניות ומשאיות, רופאי שיניים, בנאים, שרברבים, גננים ומפני אשפה.

הם מדברים עברית והתושבים היהודים לומדים מהם ערבית. והם שבים לשכונותיהם ובתיהם בגמר יום עבודתם והם בונים לעצמם בתים נוספים אחר שסיימו את יום העבודה. הם יוצרים בעיות לפקחי הבניה כי הם בונים ללא רשיון בניה, ממש כמו בימי הבריטים והטורקים.

ערכה של ירושלים עלה בעיני הערבים כדי כך, שאוכלוסיתה הערבית הוכפלה בתקופה של שנתיים. רובם הגדול של הערבים, שנוספו לירושלים באו מחברון לחפש בה את פרנסתם. מרבית הערבים, שהגיעו לירושלים מיום שחרורה ב-1967 עשו זאת בגלל הגידול באוכלוסיה היהודית.

כך התנהלו הדברים בארץ ישראל מתחילת המאה שעברה: כל מקום שיהודים מגיעים אליו מושך אליו ערבים מחפשי פרנסה. זה מצב שהכרנו כולנו, ואפשר היה אף לשמוח שלא השתנה וכי מלחמת ששת הימים החזירה לנו את הארץ שנגזלה מאתנו עם הערבים, מנהגיהם וצרכיהם. אלא שכעת לא היתה כאן משטרה בריטית ולא היו תקנות שהפלו אותנו לרעה.

בשנים מעטות נעשתה ירושלים העיר הגדולה בארץ. הגבעות הקרחות והסלעיות שהקיפו אותה התכסו בתים, רחובות, גנים, כבישים, והתמלאו צהלת ילדים ושמחת חיים. מי שהיה בה לפני 1967 חייב לדעתי לברך בבואו אליה כיום את ברכת בונה ירושלים.

מדי פעם נערכים דיונים "רציניים" על ירושלים. זה קורה כשראש הממשלה של ישראל רוצה למצוא חן בעיני אמריקה או מנסה לעשות שלום בכל מחיר, עכשיו, מיד ובלי שום עכובים כי אין לו זמן והוא עסוק מאוד.

אז מעלים העיתונאים והקריינים את חלוקת ירושלים. הם קוראים לזה "שאלת ירושלים. אך שום שאלה אחרת לא נשאלת מלבד השאלה איך לחלק את ירושלים ולהשאירה שלימה.

אנחנו רואים בטלוויזיה מצעד של שונאי ירושלים. יש הרבה. והם מסבירים ש"אין לנו מה לעשות" בוואדי ג'וזו: "אנחנו לא צריכים" את ראס-אל-עמוד. "אין לנו מה לחפש" בשכונת נאששיבי ו"אפשר לוותר" על עטרות ונוה יעקב כי "הסתדרנו בלעדיהם" לפני מלחמת ששת הימים (אני לא הסתדרתי אבל אותי לא שואלים, לי רק אומרים על מה לוותר).

תמיד מביאים לדיונים הללו יועצים של ראשי ממשלות לשעבר. אנשים נשואי פנים בעלי ארשת של רצינות כבדה ואחריות רבתי. הללו יושבים בלי להניע עפעף עד שהם נשאלים ואז הם אומרים את דבריהם.

הם אנשים מנוסים מאוד. מעשיים ביותר. לבושי חליפות וענובי עניבות יקרות. מן הסתם אלו אנשי עסקים העושים הון. הם מדברים על טהרת המציאות והמעשיות.

האחרון שבהם היה יועצו של ראש הממשלה ברק, כשזה נסע לשיחות עם ערפת בארה"ב והשאיר בארץ את ביילין שיסביר לציבור למה לא צריך את ירושלים במדינת ישראל.

יועץ זה ששמו אינו זכור לי אמר, באותה ארשת רצינית ומעשית, שירושלים המאוחדת אינה מאוחדת כלל. העיר מחולקת. יש בה שכונות שרק ערבים גרים בהן וליהודים אין "דריסת רגל" שם. אכן חידושים גדולים היו אלה עבור מנחה התוכנית שכלל לא ידע כי כך הם פני הדברים.

לי, עצמי, מפריעה העובדה שמביאים יועצים מומחים מתל אביב כדי שיבחרו לעצמם את הנתחים המתאימים לטעמם מתוך ירושלים. את היתר הם ישליכו החוצה. הם לא צריכים את הערבים של ירושלים, יש להם מספיק ערבים ביפו. הם גם טורחים לחשב עבורנו את המיליארדים שהביטוח הלאומי משלם לכל הערבים האלה ומה שנוכל לעשות עם כל הכסף הנהדר הזה כשרק נזרוק אותם עם שכונותיהם ואדמותיהם למדינה משלהם. כאמור: הם נראים רציניים ומעשיים מאוד.

בקינתו של ירמיהו על ירושלים הוא מכנה אותה: העיר רבתי עם.
העיר הזו החלה להיות רבתי-עם כששער יפו היה פתוח וכל העמים זרמו דרכו. העיר כולה מורכבת משכונות ומרובעים. יש בה רובע נוצרי. רובע מוסלמי. רובע ארמני. שכונת הגורג'ים (בתי שמעה). שכונת הבוכרים. שכונת התימנים. בתי ההונגרים. משכנות שאננים. טלביה. רחביה. נחלאות...הכל שכונות, רבעים, תרבויות. הכל אנשים שחיים את היופי הזה ויוצרים אותו. מגוון שפות ובליל תרבויות בכל אשר תלך.

מי שיפריד בין חלקיה של העיר ירצח את רוחה ובגללו שוב נאמר איכה ישבה בדד. העיר הזו והארץ הזו לא היו קמים לתחיה אם היו מתייעצים באנשים "מיושבים, רציניים ומעשיים". את הארץ הזו בונה החזון. את ירושלים בונה האמונה לכן מצוי בה הר הבית. מי שרוצה להיות "מעשי", שישאר בתל אביב.