התכונה העיקרית שבזכותה נעשה משה למנהיגו של עם ישראל, היא האפשרות לראות באמת את סבלו של האדם השני. להציב את עצמו במקומו ולדאוג לו באמת – לדאוג לרווחתו, לדאוג לאושרו ולעושרו.
על כמה מבין מנהיגינו אנו יכולים לאמר זאת? למי מבין מנהיגינו
המדושנים והמרופדים באמת אכפת מה מתרחש בביתם של ההמונים
המצביעים עבורם?
חברי הכנסת המפריחים סיסמאות ללא גבול, אבל ברגע שהם נבחרים, הם מיד דואגים לפנסיה שלהם. ובכלל השחיתות הזו – חברי הכנסת הם שקבעו את חוק הפנסיה שלהם, ואת התנאים הכספיים המפליגים שהם מקצים לעצמם. ועל שום מה? כל מי שפותח את ערוץ הכנסת בטלוויזיה רואה כסאות ריקים, שהם בעצם מצביעים על הצעות החוק חסרות הערך שמציעים חברי הכנסת חסרי הערך. איפה מוסר העבודה? כך נראה מוסד מחוקקים? איפה הבושה? ומה עם החסינות הפוליטית, שמאפשרת לרבים ולטובים לעשות דברים שאיש מן השורה אינו יכול לעשות?
ראשי ההסתדרות, הדואגת באופן תיאורטי לרווחת הפועלים, מקבלים משכורות עתק, העולות בהרבה על המשכורות אותן מקבלים הפועלים
אותם הם אמורים לייצג. הם יושבים להם מדושני עונג, צועקים ברחובות, ומשום מה מצליחים לגייס לעצמם קולות של מצביעים תמימים, החושבים שהמנהיגים הללו חושבים עליהם.
לא ולא. המנהיגים הללו חושבים רק איך לקדם את עצמם, ובכל אמצעי, וללא כל גבול. מנהיג נבחר אך ורק כדי לשרת את נבחריו, ותו-לא. לא כדי לשרת את האגו שלו, ולא לשרת את משפחתו ואת צרכיו החמריים.
כל מנהיג שאינו שם לנגד עיניו אך ורק את טובת העם, בוגד בעמו.
ראוי שכל המנהיגים שלנו וכל מי שרוצה להיבחר לתפקיד ציבורי ייקחו זאת בחשבון.
המנהיגים חושבים שאין דין ואין דיין, והם לא ישלמו את המחיר.
אבל מכיון שהם עוורים וחרשים, ואינם רואים את המציאות כפי שהיא, אין הם יודעים שיש חשבון קוסמי ביקום, וכל אחד מקבל, בבוא יומו, את מה שמגיע לו, לא פחות ולא יותר. לכן, כדאי למנהיגים שלנו להזהר. מאוד מאוד להיזהר.
