הרהורים על נצחון החמאס

כמה שאנחנו דומים. לא לחינם אומרים שהעמים במזרח התיכון יודעים רק כוח. כשם הציבור הישראלי חתך ימינה בעשור האחרון וביתר שאת מאז האינתיפדה האחרונה, כך הציבור הפלשתיני עובר תהליך דומה.

נדמה כי האינתיפאדה הפלשתינית היתה המאיץ לגירושים בהסכמה בין הישראלים והפלשתינים. זה התחיל בחיזור מהוסס בתחילת שנות ה-90 ועבר לרומן סוער שהובילו אותו עסקני השלום בשני הצדדים.

כמו בכל חתונה, כשהמשפחות מעורבות התמונה מסתבכת. גם כאן, כבר הנישואין ב-94' ו-95' לוו באקורדים צורמים, אך החתן והכלה מיאנו להביט במציאות נכוחה וחשבו שיוכלו להתגבר עליה ועל הפערים התרבותיים בזכות האהבה.

אומרים שכאשר הבטן מקרקרת, האהבה נדחקת לצד וכך תחילת שנות ה-2000 סימנו את תחילתו של סיום הרומן בין הישראלים לפלשתינים. כאשר ראו הפלשתינים, כי הסכמי אוסלו לא קידמו את מצבם הכלכלי וכאשר חשבו הישראלים, כי תאבונם של שכניהם אינו יודע גבול, הצטננו היחסים, האהבה נעלמה, האינטרסים גוועו ולאידיאולוגיה לא נותר מקום.

שנות האינתיפאדה היו טלטלה שלמעשה החזירה אותנו למציאות הקשה של ימי טרום אוסלו ולהכרה, כי לא ניתן להביא להסכמים מלאכותיים שאינם מבוססים על תהליך עממי עמוק וארוך טווח. הישראלים והפלשתינים כל כך דומים זה לזה ומבינים כל כך טוב זה את זה שנדמה, כי מרוב ההיכרות, הם אינם יכולים לחיות יחד.

וכך היו אלה הישראלים הראשונים שאמרו לא תודה, בהעלותם לשלטון את שרון בראש הימין, לנקוט יד קשה ולחנוק את ה"נישואין" האלה, וכעת הגיע תורם של הפלשתינים.

במציאות שכזו, השמאל הציוני נותר ללא סדר יום, ללא בשורה אמיתית והוא תקוע בעבר. לפני כשבועיים פרסם יוסי שריד רשימה, שבה הוא מכה על חטא הדבקות ביאסר ערפאת ומודה שהיה צריך להתנער ממנו בתקופת האינתיפאדה השניה.

העובדה שהוא בחר לומר זאת רק היום, כשהוא מחוץ לפוליטיקה, ממחישה את הטרגדיה של ישראל. כשנבחרתי לשמש מזכ"ל שלום עכשיו, קראתי להקפיא את סיסמת "השלום" שהפכה נבובה ולמעשה חסרת משמעות ותלושה מהמציאות.

הצעתי אז להפסיק לכרכר סביב עסקני השלום הפלשתינים ולהשקיע באינדוקטרינציה של הציבור הישראלי, להשקיע בשכבות בעם שלא מכירות את שלום עכשיו, מתוך מטרה להרחיב את מוטת הכנפיים של התמיכה הציבורית בתהליך של שלום.

חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שבשביל לקדם את העקרון של שתי מדינות לשני עמים לא חייבים התאהבות וחיזורים בלובי בתי מלון. יותר חשוב לקדם את החינוך לאי גזענות ולסובלנות, ולצמצם ככל האפשר את הכיבוש!

את החמאס העלינו אנו לשלטון, השאמל בעוורונו ואריאל שרון בבולדוזריותו. השמאל העניק לגיטמיציה לשלטון פלשתיני מושחת כשם שהוא מעלים עין מהשחיתות השלטונית כאן, והכל על מזבח השלום, ואילו שרון סירס את הרשות בשליטת הפת"ח, כך שלפלשתינים לא עמדה בעצם ברירה אחרת זולת לבחור בחמאס.

מה יהיה? הפלשתינים תמיד יאשימו אותנו במצבם, אולם כל עוד להם יהיה רע, גם לנו יהיה רע. עלינו לחדול מהכיבוש, אך עדיין מוטלת עלינו האחריות לרווחת הרשות, לא בגלל החזון, בגלל הרצון להתקיים בשקט.