(בשלח סו) לדמותו של פרעה

דומה כי היום יותר מתמיד אפשר להבין את ריבוי האיזכורים של פרעה בתנ"ך; 207 פעמים (כמנין 'רז' ו-'אור') מוזכר השם הזה בתנ"ך ועוד 23 פעמים (כמנין 'חיה') מוזכר 'לפרעה'. 23 הוא מספר ראשוני, וכאשר מכפילים אותו ב- 9, יוצא 207.

פרעה הוא מלך גוי ולכאורה תמיהה היא, מה ראתה תורת ישראל להזכירו בתכיפות כזו? אלא יש לומר כי מדובר בתופעה, לא באדם פרטי; כדברי בעל 'אור החיים': כי דבר ידוע הוא, כי שם 'פרעה' אינו שם העצם אלא שם המלכות. ותופעה זו פגיעתה רעה היא מאז ועד בכלל; שעל כן אנו למדים אודותיה מזוויות שונות כדי שנדע במה לא להיכשל.

ננסה לאפיין את דמותו של פרעה לאור הכתובים ונשתדל להבין מהו המסר עבורנו.

לראשונה אנו נתקלים בו בעת שאברהם אבינו יורד למצרים מפני הרעב; אשתו כמובן עמו, וזה מה שקורה: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה (בראשית י"ב, ט"ו).

התוצאות היו קשות מאד עבור פרעה (שם, י"ז): וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. והוא נאלץ לשחרר אותה.

אח"כ פוגשים את שרי פרעה בהיות יוסף בבית הסוהר המצרי (בראשית מ): וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו--עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים.

הראשון היה מעוניין בנשים יפות והשני התרכז בתחום הקולינרי. אלה התחומים המושכים את האדם באופן טבעי, ואם חלילה הוא משתעבד להם, הוא מתבהם והולך.

אודות השלישי למדנו בשלוש הפרשות הראשונות של ספר שמות; הוא התמקד בשימור והידוק שלטונו. והשבוע, בפרשה הרביעית, אנחנו למדים כי התעקשותו לשמר את שליטתו הביאה עליו את אובדנו.
מסקנה מעניינת עולה מכאן; מי שהתמכר לתענוגות קולינאריים או מיניים, יש לו דרך חזרה; מה שאין כן מי שהתמכר לכח שמעניק השלטון. הוא ילך עד הסוף, גם אם הסוף הוא תהומות ים סוף.

בראש המערכת עומד אדם המכונה 'פרעה' אבל לא האיש מהווה בעיה אלא המערכת; בשלוש הפרשות האחרונות ראינו בבירור כי אין הבדל מהותי בין פרעה ובין עבדיו ביחסם אל בני ישראל; הם כולם שיכורי שליטה ומזדהים לחלוטין עם המערכת שאותה הם משרתים. לפרעה יש יועצים בתוך המערכת וגם מחוץ למערכת; הראשונים מכונים עבדי (או שרי) פרעה, והאחרונים מכונים חרטומים. אלה גם אלה משמיעים לפרעה, בד"כ, את מה שלדעתם הוא רוצה לשמוע. לפעמים הם חורגים ואומרים אמת אובייקטיבית כפי שראינו בשבועות האחרונים, אבל המערכת ממשיכה לנוע בכיוון המקורי והם מיישרים קו.

כאמור, פרעה זה המערכת, המימסד; למימסד יש נטיה לראות את עצמו כבעל הבית על העולם, או לפחות על הנתונים למרותו. האיזכורים הרבים לפרעה בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל, נועדו להזהיר אותנו מפני היסחפות אל חשיבה מימסדית או הסתמכות על המימסד. הנה למשל:

(ישעיהו ל) א הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים, נְאֻם-ה', לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי, וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי--לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת, עַל-חַטָּאת. ב הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם, וּפִי לֹא שָׁאָלוּ; לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה, וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. ג וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה, לְבֹשֶׁת; וְהֶחָסוּת בְּצֵל-מִצְרַיִם, לִכְלִמָּה.

יש עוד הרבה איזכורים דומים בנביאים; בכולם אנחנו מוזהרים מפני הסתמכות על פרעה; הנה למשל:

(ישעיהו לו) ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ: כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.

המימסד יודע לנצל היטב את הנסמכים עליו, אבל ברגע שהם מפריעים לו, הוא ידרוס אותם בלא הרהור נוסף. לענ"ד, זה מה שקרה אצלנו ביחסו של המימסד לתושבי גוש קטיף וקורה כעת ליהודים תושבי יהודה ושומרון.

לכאורה צודקים המתיישבים; אם אי אפשר כבר להסתמך על פרעה, אם המימסד נגדם, אז צריכים להילחם בו, לא?! הרי לא יוותרו על עקרונותיהם רק כי המימסד שינה טעמו.

מפרשת השבוע עולה כי יש דרך אחרת, ורק היא נכונה.

להלחם או לא להלחם, זו השאלה

בני ישראל יוצאים ממצרים לאחר שנתבקשו לעשות זאת בדחיפות בעקבות מכת בכורות כי המצרים אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. כמה ימים אח"כ:
(שמות י"ד) ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.

ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן.

נו, מה עושים (בני ישראל) עכשיו? המימסד התחרט על שיחרורם ומבקש להשיבם לעבדות או לחסל אותם; להכנע? להילחם? יש דעות לכאן ולכאן, אבל משה נותן הוראה קצת מוזרה לכאורה:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. יד ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

ככה מחנכים עם לחופש, להגנה על חירותו? והשאלה עוד מתחדדת כאשר קוראים בסוף הפרשה:

(שמות י"ד) ח וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים, בְּיָדִי.

למה כאן משה לא אומר: ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן? למה בעמלק צריכים להילחם הם בעצמם, ולא רק לסמוך על ה'? בסך-הכל חלפו כמה שבועות מאז המלחמה שהתבקשו לא להילחם על ים סוף, מה השתנה מאז? בסך-הכל הואיב התחלף.

זהו בדיוק העניין, האויב התחלף. כפי שראינו, כל העניין של פרעה הוא בתענוגות גשמיים ובשליטה הגשמית; הוא אינו נלחם ברוחניות של היהודים. את המלחמה על הגשמיות יש להשאיר לריבונו של עולם, ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

לעומת זאת עמלק, הוא בא לפגוע ברוחניות של עם ישראל, באמונה בבורא עולם ומנהיגו. כאן אי אפשר להגיד ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. נגדו יש להילחם בעצמנו.

החטא הקדמון הוא בהסתמכות על פרעה, המימסד, שיסייע לעשות מה שצריך; שיעזור ויתמוך בפעולות שבעיני המתיישבים הן חלק מעבודת ה' שלהם. אבל פרעה אינו מעוניין בעבודת ה'; בד"כ הוא אינו נלחם נגדה בגלוי, אבל בטח אינו מעוניין לסייע לה.

המימסד מעוניין בשליטה. נקודה. הוא יסייע למגזר זה או אחר, כולל לעובדי ה', ככל שאותו סיוע מיגזרי ייראה כמגביר ומעמיק את שליטתו. ואולם אוי לו למי שיעמוד בדרכו לשימור והעמקת השליטה שלו.

לעומת זאת, עמלק אינו מעונין בשליטה; להיפך, הוא אנרכיסט לא קטן. הוא מייצג סכנה הפוכה לזו שמייצג פרעה. פרעה מתיימר להיות השליט הבלעדי; לתפוס את מקום השליט העליון, הבורא יתברך, בעוד עמלק טוען שאין שום שליט והכל הפקר.

מסוכן מאד להיסמך על פרעה, כפי שמזהירים אותנו הנביאים, אבל מסוכן מאד גם להילחם בו. נראה כי לא ניתן לנצח אותו במלחמה חזיתית; הדרך היחידה היא להתעלם ממנו ומן הסכנה הגלומה בו, ולהמשיך הלאה:

טו וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.
אל תוך הים. הים מייצג את הרוחניות שאינה נראית בעיני בשר, "עלמא דאתכסיא" בלשון הזוהר, העולם המכוסה. שם, פרעה הולך לאיבוד; הוא יותר מדי גשמי מכדי לשרוד. בעולם הרוחני, הוא טובע.

דומה כי הבעיה שלנו היא שאנחנו מבלבלים בין רוחניות לגשמיות, מי שבכלל מודה במציאותה של רוחניות. אנחנו נוטים להילחם מלחמה גשמית כדי להשליט את הרוחניות וזו טעות קשה. מי שאינו מודה ברוחניות, המימסד, הוא הרבה יותר חזק בגשמיות ואין שום סיכוי לנצח אותו בדרך זו.

הדרך היחידה היא דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. להתעלם מהגשמיות. ארץ ישראל הגשמית תהיה שלנו בקרוב ממש לאחר שנתחבר לארץ ישראל הרוחנית.

'ארץ' זה גם מלשון 'רצון'. "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונָהּ" אומרים חז"ל. נחתור לעשות את רצון ה' בלי קשר למיקום גיאוגרפי, ואז גם הארץ תהיה שלנו בשלמות.

ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.