מעצר הוא שלילת חרותו של אדם לפעול ולנוע כרצונו. בכדי לעשות כן, הרשות (לרוב המשטרה, אך לא רק היא) חייבת לפעול בהתאם לסמכות אשר מוקנית לה בחוק. המעצר פוגע באופן קשה בזכויות היסוד של הפרט. הוא משפיל, מבזה, פוגע בשם הטוב, עשוי לגרום לנזקים נפשיים לכל החיים ועוד.
בעקבות ביקורת שנמתחה על משך המעצרים בארץ וברוח חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, נחקק בשנת 1996 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). החוק עיגן את המעצר כאמצעי אחרון, שיש לנקוט בו רק אם אין כל ברירה אחרת. סעיף 13(ב) לחוק קובע: "שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה".
אלא שבפועל, במקרים רבים המשטרה עוצרת אנשים שניתן היה לשחררם בתחנת המשטרה, מבלי לעוצרם למשך 24 שעות במעצר ממשי לראשונה בחייהם. רק בכדי להמחיש במספרים. בשנת 2016 הגישה המשטרה 43,379 בקשות להארכת מעצר כנגד 50,705 חשודים, וזאת מתוך 156,948 תיקים גלויים שנפתחו באותה שנה נגד חשודים בביצוע עבירה. ב-32% מהבקשות בית המשפט לא מצא צידוק להחזקת העצור במעצר. בשנת 2017 נעצרו (במעצר ימים) 39,599 חשודים, בשנת 2018 נעצרו 34,590 חשודים וב-2019 נעצרו 33,879 חשודים. בהנחה ששליש מהם יכלו להיות משוחררים בתחנת המשטרה, מדובר ברבבות בני אדם שנכלאו ללא צורך.
סיבה אפשרית אחת היא, כי המחוקק לא שגם קצין המשטרה חייב לחשוב היטב לפני שהוא מורה על הבאת חשוד לבית המשפט. סעיף 27(ג) לחוק קובע: "מצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13 רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או לשחררו בערובה. מדוע החוק מקפיד עם השופט ומקל עם השוטר? האם המצב לא אמור להיות הפוך?
בפועל, החלטות רבות על מעצרו של אדם נעשות "בשלט רחוק", וזאת לאחר שהחוקר משוחח בטלפון עם הקצין הממונה על פרטי התיק והקצין מורה לו לעשות כן. האם בכל מקרה שבו חשוד משוחרר על-ידי בית המשפט (בניגוד לבקשת המשטרה להורות על הארכת מעצרו) נערך לקצין הממונה בירור מדוע החליט לעוצרו? ברור שלא. למה להפיק לקחים. הרי הסטטיסטיקה היא המדד הנוח ביותר להציג עשייה ומלחמה בפשע. לכן, מן הראוי ליזום שינוי חקיקה בנוגע לבניית שיקול דעתו של הקצין הממונה.
