הרובד העמוק של ההבדל בין הימין והשמאל הוא הניגוד בין כוח לשוויון. עקרון-היסוד של המציאות בעיני הימין הוא הכוח, ולכן הוא שואף לשמר את הסדר הקיים (מאחר שהוא משרת את בעלי-הכוח); לעומת זאת, השמאל מאמין בשוויון מלא בין כל בני-האדם - ולכן הוא שואף לשנות ולשפר את הסדר הקיים, כדי שגם החלשים והנשלטים ייהנו מן הזכויות וההטבות של החזקים והשולטים. הבחנה זו ישימה לגבי המצב הפוליטי-חברתי-כלכלי בישראל - ורק כאשר תתברר עובדה זו להמוני העם, נוכל לחזות בתזוזות פוליטיות משמעותיות. כדי להעריך נכונה את מקומו העדכני של השמאל בישראל - ובייחוד את מצבו בבחירות הנוכחיות - עלינו להרחיק ולהרחיב מעט את מבטנו, ולנסות להבין מפרספקטיבה רחבה יותר על מה בעצם ניטש הוויכוח.
מקורם של הכינויים "שמאל" ו"ימין" נובע, כידוע, מסדר הישיבה של התנועות הפוליטיות השונות בפרלמנט הצרפתי שלאחר המהפכה. סדר זה, שאולי לא היה שרירותי לגמרי, קבע שבצד ימין של אולם הפרלמנט ישבו תומכי המלוכה ואנשי הסדר הישן, ובצד שמאל של האולם ישבו היעקובינים, המהפכנים וחסידי הסדר החברתי והפוליטי החדש. מאז ועד היום, הימנים הם אותם אנשים, או אותן תנועות פוליטיות בחברה, המעונינים לשמר ולקדם את הסדר החברתי הישן. לעומת זאת, השמאל מייצג עד היום את אותן תנועות המבקרות את הסדר החברתי הקיים, ומעוניינות לשנות ולשפר אותו לפי תפישתן, מבחינה מדינית וכלכלית כאחת [1].
לטענתי, הגדרה זו של ימין לעומת שמאל היא מינימליסטית ותמימה מדי. כדי לעמוד על השלכותיה האמיתיות של ההגדרה, ראוי לחשוף בצורה ברורה יותר את יסודותיה העמוקים. ולכן, במאמר זה רצוני להעלות טענה מרחיקת-לכת הרבה יותר. בהתאם לה, הימין רואה את עקרון-היסוד של המציאות כמבוסס על כוח, בסגנון הדרוויניזם החברתי - ואילו השמאל רואה את עקרון-היסוד של המציאות כמבוסס על שוויון, בסגנון הדמוקרטי-סוציאליסטי.
מטעם זה, הימין תמיד ובכל מקום יהיה מעוניין לשמר ולקדם את הסדר החברתי הקיים, מבחינה מדינית וכלכלית כאחת, שהרי מי ששולטים בסדר החברתי הקיים הם בעלי-הכוח, החזקים (ואם מאשימים את השלטון בחולשה, כפי שהיה למשל ברפובליקת ויימר, הימין ישאף להחליף את השלטון בשלטון חזק יותר). השמאל יבקר תמיד את החזקים, בעלי-הכוח, השולטים בסדר החברתי והפוליטי הקיים, וישאף להשוות ככל האפשר את תנאי חייהם וזכויותיהם לתנאי חייהם וזכויותיהם של הנשלטים/החלשים. מבחינת השמאל אין כל הבדל בין בני-האדם, מכיוון שכולם נבראו בצלם אלוהים - ולכן החלוקה המשמעותית במציאות איננה בין יהודים לגויים, גברים לנשים או שחורים ללבנים אלא בין החזקים השולטים והחלשים הנשלטים.
הראשונים נהנים כבעלי-זכויות מן הסדר הקיים ומשגשגים במסגרתו, והשניים מקופחים ונעדרי זכויות שוות. מצב זה, לפי השמאל, הנו בלתי-נסבל ויש לשנותו באופן שהכול ייהנו מזכויות שוות. זה ההבדל המהותי והעקרוני בין ימין לבין שמאל, ולכן הימין ידבר תמיד על שינוי במציאות הקיימת במונחים של פחד ואיום - ואילו השמאל ידבר תמיד על שינויים במציאות הקיימת במונחים של תקווה ושיפור.
בישראל, המודעות להגדרה עקרונית זו על השלכותיה העמוקות היא בדרך כלל מועטת ביותר. המונחים "ימין" ו"שמאל" מתפרשים כאן בהתאם לתכנים המיידיים והספציפיים המאפיינים את המצב הישראלי, וההבנה שמדובר למעשה בוויכוח עקרוני ומוסרי גדול יותר - הבא לידי ביטוי גם במדיניותן ובחוויותיהן של מדינות רבות אחרות - איננה רווחת. מכל מקום, כפי שנראה מייד, אין ספק שהתכנים הספציפיים המאפיינים את המצב הישראלי אכן עולים היטב בקנה אחד עם ההגדרה המופשטת יותר של ימין ושמאל שקבענו לעיל - וניתוחם לאור ההגדרה יקל עלינו לחשוף את מהותם האמיתית.
מבחינה מדינית, הימין בישראל מעוניין קודם כול לשמר את שליטתה של המדינה בשטחי הארץ שנפלו לידיה בעקבות מלחמת ששת הימים. כידוע לכול, הימין בישראל - שהוא במידה רבה דתי - טוען כי שאיפתו המוחלטת להחזיק בכל שטחי האדמה של יהודה ושומרון (ועזה) נעוצה בזיקתו הדתית לחבלי ארץ אלה. תופעה זו של ימין דתי מוכרת לנו היטב מאירופה ומארצות-הברית, שבה הימין - באופן היסטורי וגם כיום - הוא כמעט תמיד קלריקאלי; אבל אין לשכוח כי שני ממשלי הימין הקיצוניים ביותר המוכרים לנו, הפשיסטי והנאצי, היו שניהם דווקא חילוניים במובהק[2].
קל להבין את הקשר הפנימי העמוק בין עמדות ימין לבין עמדות דתיות. הדת מבוססת, בדרך כלל, על מסורות ומנהגים מקודשים שהנאמנות אליהם צריכה לגבור - לפי דרישתן המקובלת של רוב הדתות - על כל השינויים המתרחשים בתנאי חיינו הממשיים. שימור המערכות הקיימות הוא גם עניינה המובהק של העמדה הימנית הטיפוסית. לכן, שיתוף פעולה והזדהות הדדית רבה בין שתי העמדות הללו, שאינן בהכרח זהות - הימנית והדתית - נראים טבעיים בהחלט.
במקרה הישראלי, הקשר בין הדת לעמדה הימנית מודגש עוד יותר: הרצון להמשיך ולשלוט על טריטוריה גדולה (ואולי אף להמשיך ולכבוש ולהרחיב אותה) איננו מנומק רק ממניעים אימפריאליסטיים של עוצמה והשפעה, כמקובל בכל תנועות הימין בעולם, אלא בראש וראשונה ממניעים דתיים כשלעצמם: קדושתה של ארץ ישראל. עובדה זו מסבכת בהחלט את תמונת המצב. תמיכתה ואהדתה של אוכלוסיה מסורתית רחבה לעמדותיו של הימין המדיני בארץ נובעות, במידה רבה, משורשים דתיים ספציפיים אלה - בצירוף השמרנות הטבעית לאוכלוסיה מסורתית כזאת, אשר מזדהה בכל מקרה עם כל התנגדות לשינוי במצב הקיים (כאשר המצב הקיים הוא שליטה בשטחים).
אבל השוואה קצרה למצבן של מדינות כובשות אחרות בהיסטוריה תחשוף מייד שהכיסוי הדתי לשאיפת הכיבוש והמשך השליטה באזורי ארץ הוא דק ביותר. מדינות "חזקות" הפגינו מאז ומעולם את עוצמתן בכיבוש טריטוריות נוספות, והן תמיד שואפות לכבוש ולהחזיק בטריטוריות שלהן מסיבות אימפריאליות של "עוצמה", "תפארת המדינה" ו"גדלות הלאום". שטח אדמה גדול יותר מסמל חוזק רב יותר ונתפס כמפואר יותר, חשוב יותר וראוי יותר לעוצמתה וחשיבותה של האומה. אין פלא שוויתור על שטחי ארץ נתפש באופן מיידי כמבטא חולשה, עליבות ואפסות, בין שוויתור כזה מסכן באמת את המדינה - ובין שהוא משפר, הלכה למעשה, את סיכוייה לשרוד ולשגשג[3].
השמאל המדיני, לעומת זאת, מעוניין בשינוי המציאות כדי להשוות בין זכויותיהם, חייהם וביטחונם של החזקים השולטים לבין זכויותיהם, חייהם וביטחונם של החלשים הנשלטים. מטרתו היא להפוך את האחרונים לשווי ערך וזכויות לראשונים. הוא רואה, כזכור, את כל בני-האדם כשווים מפני שכולם נבראו בצלם אלוהים - ולכן ההפרדות הלאומיות, המגדריות, הדתיות או הגזעיות אינן מעניינות אותו הרבה. מטעם זה הוא יתנגד לשליטה בעם זר משולל כל זכויות, ויפעל ככל האפשר כדי למנוע מצב כזה של חוסר-שוויון משווע במציאות.
ההשמצות המקובלות טוענות נגדו כי הוא דואג יותר לערבים או לפלשתינים מאשר ליהודים וישראלים. מובן שקובלנה כזאת נובעת מחוסר-הבנה עמוק לעמדותיו של השמאל. דאגתו היא תמיד לחלשים, מתוך הכרה עמוקה בשוויונם של כל בני-האדם. במקרה הספציפי שלנו - שבו ישראל החזקה שולטת במיליוני אנשים חלשים ועניים, שהנם משוללי זכויות-יסוד - הצדק האנושי היסודי דורש, לפי השקפת עולמו של השמאל, כי הפלשתינים יקבלו הזדמנות לחיים עצמאיים של זכויות משלהם, מבלי לסכן את ביטחוננו, כמובן.
אותם כללים עצמם נכונים גם ביחס לשאלת המדיניות הכלכלית. הימין הכלכלי פועל בדיוק לפי אותם כללי-יסוד כמו הימין המדיני (ואין פלא ששני אלה מצטרפים בדרך כלל זה לזה), והוא מעוניין לשמר ולטפח את עוצמתם של החזקים: בעלי-ההון ואנשי השכבות הסוציו-אקונומיות הגבוהות בחברה. מבחינתו, החזקים רשאים לפעול בעוצמה הגדולה ביותר למען האינטרסים של עצמם, שהרי הם החזקים במציאות וזכותם המלאה היא לממש את עוצמתם ולהפיק ממנה רווחים נוספים ועוצמה נוספת.
השמאל הכלכלי, לעומת זאת, מודרך שוב על-ידי העיקרון של שוויון מהותי בין כל אדם ואדם - ועיקרון זה פירושו, בהכרח, הבטחת מצבם הכלכלי-חברתי של החלשים, העניים וחסרי-ההון, גם אם הם עצמם יכולים לתרום מעט מאוד לשיפור מצבם העצמי. המשימה החברתית מחייבת, בהכרח, גיוס משאבים רבים יותר דווקא מן החזקים והעשירים. בעייתו הקשה ביותר של השמאל היא העובדה שכדי לשנות את המציאות הקיימת, הפועלת כרגע לטובתם של החזקים, יש לחולל מהפכה אמיתית בתודעתם ובתובנותיהם של אזרחי מדינת ישראל.
מכיוון שרוב תושבי המדינה הם עדיין אנשים שקטגוריות מסורתיות מדברות אל ליבם, המציאות הקיימת שלפיה החזקים שולטים מפני שהם חזקים איננה נראית להם בלתי-מוסרית או בלתי-הגיונית, גם אם הם עצמם סובלים לעתים קרובות מתוצאותיה של תפישת עולם כזאת. מאמציו של השמאל לשנות את המציאות הכוחנית והבלתי-שוויונית הקיימת נראים כמעט כחילול הקודש בעיניהם של רבים מאזרחי ישראל. העובדה שדווקא הימין - המבקש להנציח את מבנה הכוח הקיים - נענה בצורה טובה יותר לאינטואיציות המסורתיות של המוני בוחרים אלה, הופכת את הימין למוקד של אהדה רבה יותר, גם אם למרבה האירוניה השקפת עולם זו של הימין - שבנימין נתניהו הוא נציגה המובהק הן בשדה הכלכלי-חברתי והן בשדה המדיני - מנשלת דווקא את המוני הבוחרים החלשים והעניים יותר מן ההזדמנות לממש באורח צודק ושוויוני יותר את זכויותיהם העצמיות.
מפלגת העבודה מנסה, כידוע, בבחירות אלה להתמקד במיוחד בסוגיות הכלכליות-חברתיות. אבל מפני שנדמה כי היא מתחמקת מאמירה מפורשת בדבר המהות העקרונית המשותפת לסוגיות המדינית והחברתית-כלכלית - ומפני שהיא איננה מבהירה באורח הגלוי והמפורש ביותר את היסוד העמוק המשותף לפרויקט הביקורתי הגדול של השמאל, הרוצה לכונן בכל המובנים חברה של צדק ושוויון, שבה לא רק החזקים משגשגים אלא גם החלשים - נראה שהיא נכשלת ואיננה מצליחה להעביר היטב את עמדתה. ההמונים זורמים למפלגות-דמה כמו "קדימה", המכוננת על-ידי הציניקנים מן הליכוד והעבודה והמבוססת, כיאה להם, על הצירוף הממאיר בין הון לשלטון - או שהם ממשיכים לתמוך במפלגות הימין כמו האיחוד הלאומי וישראל ביתנו. מצבה של מרצ בעייתי עוד יותר, מפני שרק העמדה המדינית שלה מפורסמת ברבים - והיא נתפסת כמי שמעדיפה את זכויות הזולת (הפלשתיני) על פני זכויותינו וביטחוננו שלנו.
טענתי היא כי רק כאשר יתברר לאשורו טיב הוויכוח הפילוסופי, שאיננו מסובך כל-כך, הניטש בין הימין לבין השמאל - כלומר, רק כאשר יתברר להמוני העם בישראל כי מה שעומד על כף המאזניים בוויכוח זה הוא תמיכה בהעדפת החזק ודיכוי החלש נוסח הימין מחד-גיסא, ותמיכה בשוויון-זכויות על בסיס אוניברסלי, תוך קידום החלש והגבלת החזק נוסח השמאל מאידך-גיסא - נוכל לראות תזוזות פוליטיות משמעותיות. כאשר הבהרה פוליטית וחינוכית זו תתרחש, אין לי ספק כי דווקא מפלגה/תנועה כמו מרצ-יחד - שהמצע שלה מבטא את עקרון מרכזיות האדם ואת עקרון השוויון של כל אדם באופן המפורש, הנקי והמדויק ביותר - תזכה להכרה רחבה ולהכרת התודה הראויה לה מצד החברה הישראלית.
[1] ר' למשל גם - זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, ספרית אופקים/ עם עובד, 1988
[2] ייתכן מאוד שהחילון של העמדה הימנית המסורתית גרם לפירוק היסודות היחידים שעוד הגבילו במידה מסוימת את תוקפנותה ועריצותה, בעזרת צווים מוסריים-דתיים. מרגע שצווים מוסריים-דתיים אלה נעלמו, הוסרו גם המעצורים האחרונים מעל הגישה הימנית, שהיא – כפי שנראה בהמשך - בעייתית מעצם יסודה. ולעניין זה, ר' למשל: פרידריך ניטשה, "לגניאלוגיה של המוסר",
בתוך: מעבר לטוב לרוע, (תרגום: ד"ר ישראל אלדד) הוצאת שוקן, 1967
[3] מעניין שבשפה העממית וגם בדימויים הדתיים, לצד ימין או יד ימין יש משמעות חיובית של כוח, צדק והנהגה: "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל" (תהילים) - ואילו לצד שמאל או יד שמאל יש דימוי רווח של כישלון, שלומיאליות, רשע ובגידה. ולעניין זה ר' גם:
Pierre Bourdieu, The Logic of Practice, Stanford University Press, 1990
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
