כמדי שנה שוב נעמוד דום לזכרכם במשך שתי דקות בעת צפירת הזיכרון. שוב נעצור את חיינו לרגע קט כשעל פנינו מבט מיוסר וליבנו דאב את חסרונכם. ועם רדת הליל יזנקו לשמים סילוני הזיקוקים וייתנפצו מעל לראשינו באלפי הבהקים, אז נעבור בחטף לחגיגות המוניות ורעשניות מלוות בהלמות פטישי פלסטיק נבובים על הראש ובהתזת קצף לבן, כשענני המנגל מתאבכים אל-על.
אז אנא סִלחו לנו. לא על המעבר החד והבלתי נסבל מעצבות השכול לשמחת עצמאותנו, שהרי כמה מכם רק בשנה שעברה עוד נטלו חלק בזאת. סִלחו לנו על שכל-כך בקלות צולל זכרכם אל תהום הנשייה הלאומי.
בדיוק כשם שלא בחרתם בגורלכם ולא נשאלתם אם אתם מוכנים למות עבורנו, כך לא הטיל עליי איש לבקש מכם סליחה. עגמת נפשי דורשת זאת. עלבון השכחה הלאומי דוחק בי לעשות זאת עכשיו ובקול רם. לכן אני מתנצל בשם אלפי החיילים הצעירים שמשרתים ממש באותן יחידות שבשורותיהן צעדתם גאים אל מותכם, אך הם אינם מכירים את מורשתכם. נכון שיש במפקדת קצין חינוך ראשי מדור שלם שעוסק במורשת הקרב ופעילותו מבורכת, אך למרות זאת בקיאותם של מרבית חיילי צה"ל במורשתו שואפת לאפס. נכון שכל המפקדים מכירים בצורך, אך תבינו, אין להם פנאי ולצערי גם הם עצמם אינם יודעים מספיק.
אני מתנצל בשם מאות אלפי התלמידים שמסיירים במהלך השנה במרומי הגולן והחרמון, בעמקי הגליל ופסגותיו, במישורי הנגב ובשפלת החוף, נהנים מהשייט בקייקים בירדן, מהדהירה בג'יפים או בטרקטורונים, מסיירים במפלי המים השוצפים וצופים בנופי ארצנו המרהיבים, אבל עוברים באדישות ליד אנדרטאות הגבורה שהוקמו לזכרכם. תבינו, גם הם תאבי חיים בדיוק כמו שהייתם אתם, והרי רוב המלחמות התרחשו בטרם נולדו.
אני מתנצל בשם המורים והמחנכים שלא מלמדים אותם את מורשת צה"ל, מהטעם הפשוט שגם הם לא יודעים. אין להם זמן. הם מודים שזה חשוב, אך הם חייבים להספיק להכינם לבחינות הבגרות. הם גם מעולם לא התקוממו נגד משרד החינוך, שהחליט שאין צורך ללמוד על מלחמות ישראל, שהרי זהו מקור פרנסתם וחרב הפיטורים מתנופפת מעל לראשיהם.
אני מתנצל בשם אותם תלמידי הישיבה שנהרגים באוהלה של תורה, אך מרביתם לא טורחים להתגייס לצה"ל, כי דמם, כידוע, אדום יותר מדמכם. אני מתנצל בשם הזמרים ידועי השם, ששיריהם על עצבות, רעות הלוחמים וגבורתם יושמעו מעל גלי האתר או על מרקעי הטלוויזיה, אך בניהם אינם משרתים בצה"ל, כי "זה לא מתאים להם". תבינו, הם חייבים לבנות את הקריירה שלהם.
אני מתנצל בשם ההורים, שמעדיפים לקחת את ילדיהם לסיור בדיסנילנד, בכיכר טראפלגר, במגדל אייפל או סתם באנטליה במקום לבקר ולו פעם אחת בתל פאח'ר, בגבעת התחמושת, בעמק הבכא, בגשר 'עד הלום' או בביר עסלוג'. הם בסך-הכל רוצים להעניק לילדיהם חיים איכותיים והרי אין טעם להעמיס על כתפי הילדים את מוראות המלחמות, כשהשלום כבר ממש בפתח. ובכלל גם הם לא כל-כך ביקרו שם.
כן, אחיי הלוחמים, חללי מערכות ישראל, קורבנכם לא היה לשווא. למרות הכל הפכנו למדינה נורמלית. החיים הרי חייבים להימשך.
תסלחו לי שאני מדבר בהכללות, כי יש עדיין רבים וטובים שמוקירים את תרומתכם ועושים הכל כדי להנציח את זכרכם, בעיקר משפחותיכם, חבריכם לנשק וקומץ משוגעים לדבר. אבל לרוב אזרחי המדינה חשובים איכות החיים, ההישגיות האישית והמעמד החברתי. אל תעצבו, נעמוד שתי דקות לזכרכם ונאזין כל היום לשירים נוגים. חלק מאיתנו אף יבקר בבתי העלמין ויניח זר פרחים על מצבות אבן הדוממות. ככה זה כשרוצים להיות כבר, לכל הרוחות, מדינה שפויה ככל העמים.
