"סאיטקס" הישראלית היתה מהחלוצות העולמיות בפיתוח מערכות ממוחשבות לענף הדפוס והגרפיקה. "אינדיגו" שנטלה את ההובלה בתחום זה התמזגה באחרונה עם "היולט פקארד" והטכנולוגיה שפיתחה מהווה כיום סטנדרד עולמי. גולת הכותרת של התעשיה המתקדמת הישראלית היא, ללא ספק, תעשיית התוכנה. בלי צורך במשאבים רבים, זוהי התעשיה, שהערך המוסף של מוצריה הוא הגבוה ביותר. כל קבוצת נערים ישראלית מתכננת כיום להקים חברת היי-טק, לפתח מוצר צריכה עולמי, ו"להרביץ מכה של כמה מיליונים". זה לא נשמע מופרך כל כך אם זוכרים, למשל, את המקרה של ארבעת המופלאים שפיתחו את מערכת המסרים האינטרנטית ICQ, ומכרו את החברה שהקימו, "מיראביליס", ל"אמריקה און-ליין" בעד קצת יותר מ-400 מיליון דולר. ברחוב הישראלי מסתובבים עשרות סיפורים מהסוג הזה, והדרך לפיתוח מוצר צריכה היי-טקי היא נושא השיחה המועדף והשכיח ביותר בבתי הקפה, הן על שפת ימה של הרצליה פיתוח, והן בסימטות יפו העתיקה. חברות שאינן שואפות להימכר ומעדיפות להמשיך ולייצר, להמשיך ולהוביל את הענף שבו הן פועלות, נסחרות בבורסת התעשיה המתקדמת של ניו-יורק, נאסד"ק, לפי שווי של ביליוני דולרים. גיל שוויד, המייסד והמנכ"ל של אחת מהחברות האלה, "צ"ק-פוינט" - המפתחת תפיסת "חומת האש" להגנה על מערכות ממוחשבות - הוא כיום הגיבור הישראלי האולטימטיבי, המודל האידיאלי לחיקוי של כל ילד בישראל.

אבל המדע והתעשיה המתקדמת לא נתפסים רק כערוץ מבטיח לעתיד אישי טוב יותר בשביל אנשים צעירים, אלא גם כערוץ שעשוי להביא לאזורנו שלום בין העמים. דוגמה לפעילות מדעית חוצת-גבולות כזאת היא פרויקט SESAME ראשי תיבות באנגלית של "אנרגיית סינכרוטרון למדע ניסויי ויישומים במזרח התיכון" (Synchrotron-light for Experimental Science and Applications in the Middle East). מדובר במתקן סינכרוטרון, הנבנה על אדמת ירדן בסמוך לאוניברסיטת אל-בלקה ליד העיר סאלט, והאמור לשרת מדענים ממדינות האיזור: ישראל, מצרים, ירדן, הרשות הפלשתינית, איחוד האמירויות, טורקיה, אירן ופקיסטן, כשמדינות אירופיות נוספות משתתפות כמשקיפות.

סינכרוטרון הוא צינור טבעתי שבו נעים אלקטרונים המואצים למהירות הקרובה למהירות האור, תוך שהם פולטים קרינת X ("רנטגן"). מסביב לטבעת ממוקמות תחנות מחקר שבהן נעשים ניסויים מדעיים באמצעות הקרינה הנפלטת מהאלקטרונים המואצים. הסינכרוטרון הוא אומנם, סוג של מאיץ חלקיקים, אבל בשביל המדענים הוא משמש כמעין מיקרוסקופ ענק, המאפשר להתבונן במולקולות ובאטומים. ססמ"י יפיק חמש קרניים בעלות מאפיינים שיתאימו למחקרים בננו-טכנולוגיה, רפואה גרעינית, סוגים שונים של ספקטרוסקופיה, פיסיקה אטומית ומולקולרית, ארכיאולוגיה, מדעי הסביבה, פיתוח תרופות חדשות ועוד.

הרעיון לבניית מאיץ סינכרוטרון שישרת את מדינות המזרח התיכון הוצע לראשונה על-ידי פרופ" הרמן ויניק מאוניברסיטת סטנפורד, וקודם על-ידי כמה מדענים ישראלים, ובהם גם פרופ" אליעזר רבינוביץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ" אירית שגיא ופרופ" יואל זוסמן מהמחלקה לביולוגיה מבנית במכון ויצמן למדע.

כבר כיום, עוד לפני שהמאיץ החל לפעול, ברור שמדובר בפרויקט הממחיש את שיתוף הפעולה הבינלאומי בתחומי המדע. המנהל הטכני של הפרויקט הוא האיטלקי ד"ר גאייטנו ויניולה. יחד אתו עובדים ירדנים, פלשתינים, אירנים, מרוקנים וטורקים. יו"ר מועצת הפרויקט הוא פרופ" הרוויג שופר משווייץ, ומנהלו המדעי הוא פרופ" חאלד טוקאן, המכהן במקביל כשר להשכלה גבוהה ולמחקר מדעי בירדן. פרופ" אירית שגיא, ממכון ויצמן למדע חברה בוועדת ההיגוי הבינלאומית של הפרויקט, ומדענים ממדינות האיזור, העשויים להיות הצרכנים העיקריים של המתקן, מבקרים בו מעת לעת ומתעדכנים באופן שוטף בהתקדמות הפרויקט. סדנאות מדע אזוריות שמתקיימות מעת לעת כבר הובילו להתפתחות מעין רשת של עמי האיזור, ולייסוד תוכנית בינלאומית לחילופי מדענים צעירים וסטודנטים, דבר שחושף את הסטודנטים מהמדינות הערביות לנעשה בחזית המדע העולמית. נכונותה של ישראל להשתתף בפרויקט ולהשקיע בו נתפסת כצעד בונה אמון, המעיד על כוונות שלום. כך, יותר מ-50 שנה לאחר מותו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל ושל מכון ויצמן למדע, נעשים צעדים מעשיים לקידום חזונו המדעי-מדיני באשר לתפקידו של המדע בהשכנת שלום באזורנו.

בעשורים הראשונים לקיום המדינה קידשו מדעני ישראל את המדע הבסיסי, הטהור. מילים כמו "יישום", "הנדסה", ו"טכנולוגיה" נחשבו מלים גסות ממש. אמירה ידועה היתה ש"מי שמחפש טכנולוגיה בהיכלי המדע דומה למי שמחפש אהבה ברחוב החלונות האדומים". מהכלל הזה יצאו רק מחקרים מדעיים יישומיים שנועדו לפתור בעיות לאומיות בוערות. כך, למשל, במלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית סבלו ממחסור בתרופות, פיתחו מדעני מכון זיו תחליפים לתרופות למלריה ולדיזנטריה. בטכניון עסקו מדענים ומהנדסים בפיתוח חלפים למטוסים ולטנקים, ובאוניברסיטה העברית ייצרו מרכיבים חיוניים למשדרים של חיל האוויר הבריטי. במלחמת העצמאות הקים ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, שהיה אז גם המפקד העליון של צבא ישראל, את חיל המדע והקצה לו משאבים עצומים במונחי הימים ההם.

אבל ההשלמה הגדולה בין המדע הבסיסי לעולם היישומים הטכנולוגיים החלה בשנות החמישים, כשתרומת האינטלקט נרתמה לעזרת האידיאולוגיה של עבודת הכפיים. כך פותחה חקלאות היי-טק מתקדמת, שהתפרסמה ברחבי העולם. באותן שנים נעשו גם כמה צעדי יסוד בדרך להפיכתה של ישראל למדינה מוטת היי-טק. בשנת 1954 נבנה במכון ויצמן למדע, המחשב האלקטרוני הראשון בישראל, והתשיעי בעולם - WEIZAC. עד כמה הייתה בנייתו של המחשב הזה בישראל צעד אמיץ ועתיר חזון, אפשר ללמוד מתשובתו של אלברט איינשטיין לגורמים אמריקניים וישראלים ששאלו לעצתו בעניין זה: "אינני סבור שמדינה קטנה כמו ישראל באמת זקוקה למחשב". בפועל ה-WEIZAC והפעילות המחקרית שרחשה סביבו, הובילו לפיתוח מואץ של תעשיית התוכנה בישראל, שבשנות התשעים של המאה העשרים כבר יצא שמעה למרחוק. באותה שנה בדיוק, 1954, הקים נתן רוזן, שותפו למחקר של אלברט איינשטיין, מחלקה לפיסיקה בטכניון. מחלקה זו, שאומנם התמקדה בעיקר במחקר בסיסי בתחומי האסטרופיסיקה והקוסמולוגיה, הכשירה את המדענים שאחדים מהם הובילו, לימים, את החברות המתקדמות בישראל בתחומי האלקטרוניקה, החלל והתעופה.

מטבע הדברים, יישומים מדעיים-טכנולוגיים לא מעטים שפותחו בישראל מכוונים לשימושים ביטחוניים, החל ממערכות כינון ובקרת אש לטנקים ולתותחים, ומערכות לראיית לילה, וכלה בטילים מונחים מסוגים שונים. מכיוון שמדובר בתהליכי מחקר ופיתוח יקרים מאוד, ומכיוון שמערכת הביטחון הישראלית אומנם רוכשת את הכלים החדשים, אך בכמות לא גדולה, יחסית, חייבות החברות המפתחות לפנות ולהציע את תוצרתן בשווקי העולם. כך התפתח ענף ייצוא חדש שהיקפו, על-פי פרסומים שונים, מגיע לכמה ביליוני דולרים בשנה. מדובר בענף תעשיה ותיק למדי. בשנת 1961 שיגרה ישראל את רקטת המחקר הראשונה שלה, "שביט 2". בשנות השמונים והתשעים שיגרה ישראל לחלל, למסלול-הקפה סביב כדור הארץ, מספר לווייני תקשורת. מבין הטילים הרבים שפיתחה ישראל בולט במיוחד הוא הטיל "חץ" שנועד להשמיד טילי אויב (דוגמת טילי ה"סקאד", ששיגרה עירק במלחמת המפרץ הראשונה), עוד בהיותם בסטרטוספירה, בגובה 40-20 קילומטרים. כמה ניסויים שבוצעו באחרונה בטילים אלה הוכתרו בהצלחה.

חשוב להבין, שכל סיפורי ההצלחה הטכנולוגיים והרפואיים של ישראל החלו כמחקרים מדעיים בסיסיים, שהובילו לפרויקטים של פיתוח יישומים. לדוגמה, התרופה הראשונה שפותחה בישראל ושזכתה לאידור מינהל המזון והתרופות של ארה"ב, FDA, היא ה"קופקסון", המשמשת לטיפול בטרשת נפוצה. שורשיה של תרופה זו נעוצים במחקרים של פרופ" אפרים קציר, שהכין בשנות ה-40 פוליפפטידים סינתטיים שהם מולקולות ארוכות דמויות חלבון. כעשר שנים לאחר מכן גילה תלמידו של קציר, פרופ" מיכאל סלע (שלימים היה לנשיא מכון ויצמן), כי סוגים מסוימים של פוליפפטידים כאלה עשויים לעורר את המערכת החיסונית. יחד עם תלמידתו, פרופ" רות ארנון (שלימים כיהנה כסגנית נשיא מכון ויצמן, וכיום מכהנת כנשיאת איגוד האקדמיות למדעים של אסיה), החל סלע לבחון יישומים אפשריים למולקולות שלו, מה שלאחר 30 שנה הוביל לפיתוח התרופה "קופקסון", המשמשת לטיפול בחולי טרשת נפוצה. תרופה זו, המיוצרת ומשווקת על-ידי חברת התרופות הישראלית "טבע", נמכרת כיום ברחבי העולם בהיקף מכירות של קרוב לביליון דולר לשנה. ה"קופקסון" הצעידה, למעשה, את "טבע" ממעמד של יצרנית תרופות גנריות למעמד של חברת תרופות אתיות, והפכה אותה לענק תרופות בינלאומי.

זו בדיוק הדרך שהובילה את הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרון צ"חנובר מהטכניון לגילוי מערכת פירוק החלבונים בתא, "יוביקוויטין", שהביאה להם את פרס נובל בכימיה לשנת 2004 (יחד עם האמריקני אירווינג רוז). כמה חברות ישראליות מנסות בימים אלה ליישם את תגליותיהם של הרשקו וצ"חנובר ולפתח על-בסיסן תרופות נוגדות סרטן.

מדען אחר מהטכניון, פרופ" יוסף איצקוביץ, היה בין הראשונים בעולם שהצליחו לגדל תאי גזע אנושיים בתרבית תאים, מחוץ לגוף. תאים אלה עשויים לשמש להחלפת תאים פגועים בגוף, ולריפוי מחלות ניווניות. פרופ" יאיר רייזנר, ראש המחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן גילה "חלונות זמן" שמאפשרים השתלה יעילה של תאי גזע מבעל-חיים אחד, בבעל-חיים אחר. כך למשל, עלה בידו לגדל כליה אנושית מתפקדת בגופו של עכבר. המטרה ארוכת הטווח של המחקרים האלה היא פיתוח שיטה להשתלה של תאי גזע מחזיר באדם, וכך להתגבר על המחסור החמור באיברים אנושיים להשתלה. בדוגמה זו אפשר כבר לראות קיצורי דרך משמעותיים בדרך שבין מעבדות המחקר המדעי למעבדות של חברות התרופות וחברות הביוטכנולוגיה. אם בדוגמת ה"קופקסון" נדרשו 30 שנה מתחילת המחקר הבסיסי עד ליישום, הרי שבמקרה זה הוקמה חברה ביוטכנולוגית, שתכליתה פיתוח יישומים על-בסיס שיטות ההשתלה של רייזנר באותה שנה עצמה שבה פירסם את תוצאות מחקריו הראשונים. הקטר המדעי-טכנולוגי, מאיץ את קצב הנסיעה שלו ללא הרף.

תעשיות מתקדמות, מטבע הדברים, זקוקות לעובדים משכילים, בעלי תארים מתקדמים במדעים.

התעשיה הביוטכנולוגית לבדה - הנחשבת לענף הקטן ביותר בין ענפי התעשיה המתקדמת בישראל - מונה כיום כ-200 מפעלים המעסיקים יותר מ-5,000 עובדים. מהיכן מגיעים העובדים האלה? כדי לענות על הביקוש הרב להשכלה מדעית, הוקמו, בנוסף ל"אבות המייסדים", מכון ויצמן, הטכניון, והאוניברסיטה העברית, עוד ארבע אוניברסיטות מחקר. בשנת 1955 נוסדה אוניברסיטת בר-אילן, בשנת 1956 אוניברסיטת תל אביב, בשנת 1972 הוקמו אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אוניברסיטה פתוחה הוקמה בשנת 1973. בשנה האחרונה למדו במוסדות אלה לא פחות מ-125,000 סטודנטים. פי 80 ממספר הסטודנטים בעת הקמת המדינה, וזאת, כאשר היקף האוכלוסיה באותה עת עלה פי 10 בלבד. אם לא די בזה, הרי שהלחץ על שערי האוניברסיטות היה כל כך גדול, עד שכדי להתגבר על מגבלות הקבולת של אוניברסיטות המחקר נוסדו לצידן עשרות מכללות, שקיבלו אישורים להענקת תארים ראשונים במשפטים, הנדסה, עיצוב ממוחשב ועוד. במכללות אלה לומדים כיום כ-70,000 סטודנטים.

ידע מדעי כללי הוא כיום כלי חיוני בשביל כל אזרח ישראלי, וכדי להבטיח ולספק את המוצר הזה הוקמו כמעט בכל האוניברסיטות בישראל מחלקות מיוחדות להוראת מדעים. מחלקות אלה פועלות במטרה להעלות את רמת החינוך המדעי בחטיבות ¬הביניים ובחטיבות העליונות של מערכת החינוך בישראל. מדענים ומחנכים משתפים פעולה בבניית תוכניות לימוד חדשות, בכתיבת ספרי¬ לימוד מעודכנים (בעברית ובערבית) ובפיתוח משחקים ולומדות מחשב. גם המורים זוכים לתשומת לבם של אנשי המחלקות המפתחים למענם תוכניות הכשרה מיוחדות.

הישראלי הצעיר הוא טיפוס מרדן, שהמסגרות הממוסדות לא תמיד מתאימות לו. כדי ללכוד את תשומת לבו פועלות בכמה אוניברסיטות יחידות מיוחדות לפעולות נוער ולטיפוח נוער שוחר מדע. עשרות אלפי נערים ונערות משתתפים מדי שנה בתוכניותיהן של היחידות הללו הכוללות סדנאות מדע, חוגי מתמטיקה בהתכתבות, אולימפיאדות ארציות במתמטיקה, טורניר בפיסיקה, תחרות בכתיבת תוכנה, מחנות קיץ לנוער שוחר מדע, חוגי מדע המתקיימים תוך כדי שנת הלימודים, הרצאות פופולריות בנושאים מדעיים ופעילות ייחודית בתחום האסטרונומיה.

כך נראית היום הכלכלה הישראלית: מאגר עצום של מוחות יצירתיים שמחפשים מוצא ואפשרות ביטוי לסקרנות שלהם, לכושר ההמצאה והאילתור, לספקנות התלמודית שלא מקבלת כמובן מאליו שום פתרון קיים, לאמונה הכמעט חצופה בכוחם למצוא תשובות טובות, נכונות ויעילות יותר לכל צורך אנושי, החל מתרופות חדשות ומיכשור רפואי, דרך טכנולוגיות של מוליכים למחצה וכלה בחומרי סיכה ננו-טכנולגיים שמגבירים את יעילותן של מכונות לשיעורים דמיוניים.

סקרים בינלאומיים על איכות המחקר המדעי, שבוצעו בשנים האחרונות, מיקמו את ישראל במקום הראשון בעולם בתחומי האסטרופיסיקה ומדעי החומרים (לרבות ננו-טכנולוגיה), במקום השני בעולם במדעי המחשב, ובעשיריה העולמית הפותחת במתמטיקה, כימיה, תחומים מסוימים במדעי החיים, ופיסיקה. על אף העובדה (שמעטים בעולם מודעים לה) שאוכלוסיית ישראל מהווה רק כעשירית אחוז מאוכלוסיית העולם, היא מייצרת יותר מאחוז שלם מהפרסומים המדעיים בעולם. מבחינת היחס בין התפוקה המדעית לתוצר הלאומי הגולמי, ישראל היא אלופת העולם. מבחינת היחס בין גודל האוכלוסיה לתפוקה המדעית שלה, ישראל ניצבת במקום השלישי בעולם, אחרי שווייץ ושוודיה. מדד נוסף - היחס בין גודל האוכלוסיה למספר הפטנטים שנרשמו בארה"ב - ממקם את ישראל בעשיריה הראשונה בין אומות העולם.

איך זה קרה? איך ומדוע נסגר המעגל? ומדוע מצאנו את עצמנו טסים בחזרה לעתיד, אל אותה נקודה שבה אבותינו, החלוצים, עזבו את אבותיהם באירופה, בראשית המאה הקודמת? ובכן, האמת הפשוטה היא שהיה זה סוף ידוע מראש. אבות הציונות, תיאודור הרצל וד"ר חיים ויצמן, ראו את המדע כיסוד מוסד של התעוררות האומה העברית. עוד בשנת 1882 דיבר הפרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת היידלברג, הרמן צבי שפירא, על הקמת אוניברסיטה בארץ ישראל. שפירא עצמו "הסתפק" בהקמת הקרן הקיימת לישראל, אבל בשנת 1924 הוקם בארץ ישראל הטכניון, בשנת 1925 הוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1934 הוקם מכון זיו ברחובות, שממנו התפתח לימים מכון ויצמן למדע. ככל הידוע, זהו המקרה הראשון מסוגו בהיסטוריה העולמית, שבו עם מקים מוסדות למחקר מדעי עוד לפני שהוא מקים לעצמו מסגרת מדינית.

באותן שנים, בבניין סמוך בקמפוס של מכון ויצמן למדע, במרחק שתי דקות הליכה בלבד ממעבדתם של סלע וארנון, פעלה קבוצת מחקר נפרדת, בראשותו של פרופ" מישל רבל. הסיפור הזה חשוב, מכיוון שהוא מדגים את ההבדל בין מוסדות למחקר בסיסי לבין חברות היי-טק, הבדל שישראל משכילה לנצל לטובת מכוני המחקר וחברות ההיי-טק כאחד. ובכן, במרחק שתי דקות הליכה מכור מחצבתו של ה"קופקסון", פעלה קבוצת מחקר נוספת, שהתמקדה בפיתוח שיטות ביוטכנולוגיות לייצור אינטרפרונים, שהם מעין שליחים כימיים טבעיים המעוררים את המערכת החיסונית. בתחילה סברו החוקרים שאפשר יהיה להשתמש באינטרפרונים למלחמה בסרטן. הסכם בין מכון ויצמן לבין חברת התרופות האירופית "סרונו", הובילה להקמת חברת הביוטכנולוגיה "אינטרפארם" שנועדה, בין היתר, לפתח יישומים שונים על בסיס תגליותיהם של פרופ" מישל רבל ומדענים נוספים ממכון ויצמן למדע. כפי שהדברים קורים לא אחת בתחומי המחקר המדעי-רפואי, התברר שהאינטרפרונים אינם מקיימים הבטחה אחת, אבל מפתיעים ומציעים פתרון לבעיה אחרת. כך התברר שאינטרפרון ביתא יכול לשמש גם הוא לטיפול בחולי טרשת נפוצה. התרופה "רביף" שפותחה על הבסיס הזה על-ידי "אינטרפארם", נמכרת כיום ברחבי העולם ביותר מחצי ביליון דולר לשנה. בינתיים החליטה "סרונו" לסגור את "אינטרפארם" ולהעביר את קו הייצור של ה"רביף" לאירופה, אבל זה לא קשור לסיפור ההצלחה של פיתוח התרופה.

הלקח שנלמד מהסיפור הזה הוא שמחקר בסיסי יכול להוביל למחוזות שאי אפשר לשערם. שום חברת תרופות, או חברת היי-טק, או חברת ביוטכנולוגיה, לא היתה מאפשרת לשני צוותים לעבוד זה ליד זה, במקביל, בחיפוש פתרון לאותה בעיה - בדרכים שונות לחלוטין זו מזו. ברמת התכנון הכלכלי המושכל, אין היגיון בפיתוח שני מוצרים שעלולים להתחרות זה בזה על שוק מוגבל יחסית. בפועל, זה בדיוק מה שקורה היום: "רביף" אכן מתחרה ב"קופקסון", אבל בניגוד לתפיסה הכלכלית של "ניהול פרויקטים", כל המעורבים מרוויחים, ואין מפסידים. זה אולי, הסוד הגדול שמאחורי סיפור ההצלחה של המדע והתעשיה המתקדמת של ישראל: קיום מקביל ובלתי תלוי של מספר מסלולים בחיפוש אחר פתרונות לכל בעיה נחקרת. אינדיבידואליות מוקצנת, עצמאות מחשבתית, סקפטיות גורפת. וכשמחפשים ומחפשים ומחפשים, במקומות שונים ובדרכים שונות, בסופו של דבר מוצאים. יגעת ומצאת - תאמין, אומרת האימרה התלמודית.

הצעד הבא התחולל אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ועדה ממשלתית בראשות פרופ" אפרים קציר ממכון ויצמן, (שלימים כיהן כנשיא הרביעי של מדינת ישראל), המליצה למנות בכל משרד ממשלתי מדען ראשי שיהיה אחראי על המחקר והפיתוח בתחומו. התוצאה: שני שלישים מהגידול בפריון הכולל של ישראל בשנים 1970 עד 1990 נבע מפעילות המחקר והפיתוח. שיעור הצמיחה של התעשיה המתקדמת בשנים אלה היה 16% בשנה (הצמיחה בענפים אחרים במשק הייתה כ-4%). כיום פועלים בישראל יותר מ-3,000 מפעלי תעשיה מתקדמת המייצאים מוצרים בשווי כולל של 10 ביליון דולר בשנה. לזה יש להוסיף סכום דומה של מכירות של חברות רב-לאומיות, המפתחות ומוכרות מוצרים שנולדו במעבדותיהם של מדעני ישראל.

עוד תרופות שפותחו בישראל הן הורמון גדילה למניעת ננסות, המיוצר בחברת ביוטכנולוגיה כללית מנס-ציונה, והתרופה "אקסלון" לטיפול במחלת אלצהיימר, שפותחה על-בסיס מחקריה של פרופ" מרתה רוזין-וינשטוק מהאוניברסיטה העברית בירושלים. היקף המכירות השנתי של תרופה זו מגיע ל-420 מיליון דולר.

בתחום המיכשור הרפואי פותחו בישראל, בין היתר, מכשירי ניתוח הפועלים בעזרת לייזר, סורקים רפואיים (מערכות טומוגרפיה), שיטות של רפואה גרעינית, מכשירי לייזר לניתוחים ומצלמת וידאו זעירה הכלולה בגלולה הניטלת דרך הפה והמשמשת לצילום דרכי העיכול ולזיהוי גידולים סרטניים. התומכים (סטנטים) לטיפול במחלות עורקים שפיתחה חברת מדינול הישראלית עלו באחרונה לכותרות כאשר החברה הישראלית ניצחה במאבק על זכויות יוצרים את "בוסטון סיינטיפיק" האמריקנית. שיטה לניתוח מידע מסריקות MRI שפיתחה פרופ" הדסה דגני ממכון ויצמן למדע מאפשרת כיום זיהוי מוקדם מאוד, מהיר, ולא חודרני של סרטן השד. השיטה מאפשרת הבחנה לא חודרנית בין גידול סרטני לגידולים שפירים, דבר שחוסף את הצורך בנטילת ביופסיות, שהיא תהליך מכאיב, לעתים טראומטי, ויקר.