בוקר טוב. אני שמח לפתוח את הכנס השנתי השישי של לשכת עורכי הדין. משנה לשנה הכנס גדל ומשתבח. הכנס הזה הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם. כ- 1,400 עורכי דין בתוספת בני משפחותיהם, שופטים, חברינו מן האקדמיה, ולמעלה ממאה אורחים מחו"ל. אני שמח לקדם את כולם בברכה ומקווה שכולנו נפיק מן הכנס הזה תועלת, רגיעה, מנוחה וכיף.
במיוחד אני רוצה לברך את עמיתינו, חברותינו וחברינו שהצטרפו אלינו מחו"ל וביניהם חברות וחברים מסין, ארצות הברית, גרמניה, צרפת, אנגליה, סקוטלנד, קנדה, קוסובו, ספרד, לוקסמבורג, בלגיה, איטליה, שוויץ, רומניה, צ'כיה, הונגריה, רוסיה והודו.
אני מבקש לציין בשמחה ובהערכה את השתתפותם, זאת השנה הרביעית, של חברינו מסין, בראשות סגנית נשיאת הלשכה, הגב' Song Jianzhong. אנחנו מקיימים קשרים הדוקים וידידותיים וכבר הפעלנו יחדיו תוכנית של חילופי עורכי דין צעירים. עוד אני רוצה לציין את המשלחת הגרמנית בראשות סגן נשיא הלשכה הגרמנית ד"ר נורברט וסטנברגר, שהוא ותיק משתתפי הכנס באילת ולא החמיץ אף כנס מאז הראשון.
חברינו הגרמנים היו פה רק לפני כחודש, משלחת גדולה של כל ראשי הלשכה הפדראלית ורוב ראשי הלשכות המדינתיות. במסגרת הביקור חתמנו על הסכם ידידות וחילופים. אני מבקש להזכיר את נשיא ה- UIA דלוס לוטון, ראשי הלשכה משוויץ, קוסובו ובלגיה. נשיא בית המשפט העליון של דלאוור ונשיאת לשכת עוה"ד של דלאוור ונציג ה- ABA אהרון שילדהאוס.
אנחנו שמחים על השתתפותו של היועץ המשפטי של ממשלת אנגליה הלורד פיטר גולדסמית', ושר המשפטים היוצא של ממשלת קנדה חברנו ארווין קוטלר. וכמובן תודתנו נתונה לכל אורחינו, שופטות ושופטים, משפטניות ומשפטנים מן האקדמיה ופעילים במערכות הממשל שבאו להיות איתנו כאן ולדון אתנו בסוגיות הרבות והמעניינות שיעלו כאן לדיון. ברוכים הבאים כולכם.
הנושא הבוקר הוא מערכת המשפט. כידוע, זו סובלת ממתקפה ממושכת, קולנית ומזיקה של גורמים שונים בחברה הישראלית המתקשים להשלים עם העובדה שישראל היא מדינת חוק המכבדת את עקרונות היסוד של שלטון החוק ושוויון הכול בפני החוק. קשה להפריז בחשיבות העקרונות האלה ובחיוניותם לעצם קיומה של החברה הישראלית. החברה הישראלית מתפקדת תחת אילוצים קשים מאד מאז הקמת המדינה, אילוצים דמוגרפים, ביטחוניים, כלכליים, חברתיים, תרבותיים ואחרים.
העובדה שמדינת ישראל הצליחה לקיים את עצמה כדמוקרטיה ליברלית המקפידה בדרך כלל על שלטון החוק וזכויות יסוד, בתנאים כאלה, היא נס שקשה להסבירו, תופעה ללא תקדים בתולדות האנושות; חלק ניכר מן ההישג הזה נזקף לזכותם של שופטינו. בוודאי, יש חריקות, יש תקלות ויש ביקורת לגיטימית, כמו למשל על פסק הדין של בג"צ מן הימים האחרונים בעניין חוק איחוד משפחות, פסק דין שהכשיר - גם אם זמנית - חוק שהוא כתם על ספר החוקים הישראלי. חומרתו רבה במיוחד מכיוון שהמדינה היהודית מפעילה כלפי מיעוטים שבה אפלייה בלתי נסבלת מהסוג שהופעל בעבר כנגד העם היהודי.
אבל כל מערכת אנושית, גם בתי המשפט, שוגים מפעם לפעם ואנחנו מרכינים ראש, מכבדים את החלטותיהם ומבקרים אותן. וגם עניין זה מן הסתם טרם הסתיים, וכפי שציינו כמה משופטי הרוב בפסק דין זה, מדובר בהוראת שעה אשר תפקע בקרוב, וספק אם הארכתה בעתיד תעמוד במבחני בג"צ. אני, למשל, הייתי סומך לחלוטין על חברנו שר הפנים, עו"ד רוני בר און, הנמצא איתנו כאן, שיידע להפעיל סמכות של איסור כניסה לישראל במקרים אינדיבידואלים שבהם אדם מסוים מהווה סכנה לישראל. ללא ספק יש מקרים כאלה. אך הם אינם מצדיקים שלילת זכויות קולקטיבית גורפת מציבור שלם.
הנושא העומד לפנינו הבוקר, בחירת שופטים, נמצא בעין הסערה הציבורית בישראל מזה כמה וכמה שנים. המיתקפה על שלטון החוק בישראל המתמקדת לעיתים קרובות במתקפה על בתי המשפט בישראל, נאחזת לא אחת בתהליך בחירת השופטים. אני סבור שתהליך בחירת השופטים בישראל הוא מן הטובים בעולם. בהרכב של הוועדה לבחירת שופטים יש ייצוג גם לבתי המשפט, גם לממשלה, גם לכנסת וגם לעורכי הדין, למקצוע, כאשר לבעלי המקצוע - השופטים ועורכי הדין - יש רוב בוועדה על פני הפוליטיקאים.
זהו מתכון משובח. קל להווכח בכך כשמשווים אותו למתכונים אחרים כמו למשל המינויים הפוליטיים לבית המשפט העליון של ארצות הברית המביאים לכך שנשיא שלא נבחר, מתמנה לתפקיד ברוב של 5 שופטים שמונו על-ידי נשיאים רפובליקאים, כנגד 4 שופטים שמונו על-ידי נשיאים דמוקרטיים. אין פלא ששיעור האמון של הציבור בארצות הברית כלפי בית המשפט העליון שלו נופל בהרבה משיעור האמון של הציבור בישראל כלפי בית המשפט בישראל. גם במדינות רבות אחרות תהליך מינוי השופטים הוא פוליטי מאד. וגם אם פוליטיקאים בארצות שונות מרסנים את עצמם הרבה מעבר למה שמקובל בפוליטיקה הישראלית, התהליך לקוי ולו רק בשל מראית עין.
לכן, שמחתי לשמוע שבקווי היסוד של הממשלה החדשה נקבע שהממשלה החדשה תשמור על מעמדו של בית המשפט העליון ולא תאפשר שינוי במתכונת בחירת השופטים.
כמה נקודות ראויות לטעמי להדגשה בהקשר הזה:
1. ראשית, יש המאשימים את בתי המשפט ובעיקר את בג"צ שהוא מבקש "לנהל את המדינה" ופולש לתחומים שאינם בסמכותו. גישה זו כשלעצמה איננה ראויה מכיוון שהיא נסמכת על נקודת מוצא שהשלטון אינו כפוף לדין. מובן שהשלטון כפוף לדין. כידוע, כל אזרח רשאי לעשות את מה שלא נאסר עליו בדין ולשלטון מותר לעשות רק מה שהותר לו בדין. ומי יקבע אם השלטון פעל כדין או לא? השלטון בעצמו? הבוחר, פעם בארבע שנים, כאשר השלטון עלול לנהוג בינתיים באופן שיגרום לתקלות בלתי הפיכות ואפילו ישבש את היכולת להחליפו?
כמו בכל נושא אחר, בחברה מתוקנת, מחלוקות שכאלה מובאות לפתחו של בית המשפט והוא המכריע. אין דין בלי דיין. בית המשפט העליון שלנו, בניגוד לאגדות האקטיביזם המיוחסות לו הוא, לטעמי, כלל לא אקטיביסטי. ראו כמה שנים לקח לבית המשפט העליון לטפל בשאלת האפליה בגיוס. שאלה כל כך מהותית וחשובה במישורים הציבורי, המשפטי, הערכי, הפוליטי, התרבותי והכלכלי בישראל. למעלה מ- 20 שנה עד שבית המשפט העליון ביטל צו מנהלי שאפשר הפלייה כזו. אחר כך בא חוק טל, על גלגוליו ורק לאחרונה פסק בג"צ מה שפסק. אני מקווה שהבנתי נכון את פסק הדין שבעצם נתן לחוק זה בקבוק חמצן בגודל של כדור טניס שיסתיים בקרוב.
2. במדינה של עם שאין לו מסורת דמוקרטית, שבה השלטון פועל בתנאים קשים ותחת אילוצים ואיומים קיומיים, יש הכרח ברשות שיפוטית, המפקחת על מעשי השלטון, גם המחוקק, באורח אקטיביסטי.
3. בהקשר זה ראוי להתייחס למערערים על סמכותו של בית המשפט להתערב בנושאים שהם מכנים "פוליטיים". כאן יש טעות כפולה. ראשית אין כמעט נושא במשפט שאיננו פוליטי. אכיפת חוזה, זכות הקניין, זכויות עובדים, חובות דירקטורים, חובות גילוי ותום לב, נורמות המעוגנות בחוק הפלילי, כולם מעוררים שאלות פוליטיות. האמריקנים אומרים שגם הנושאים אשר נמצאים בקונצנזוס מלא כמו אימהות ועוגת תפוחים, מעוררות שאלות פוליטיות: אמהות את שאלת ההפלות ועוגות תפוחים את שאלת הסובסידיות לחקלאים ואלו כידוע נושאים הנמצאים הן במחלוקת פוליטית והן בטיפול שיפוטי. מי שאומר שבית משפט צריך להמנע מלעסוק בכל נושא המצוי במחלוקת פוליטית או המשיק לה, בעצם מציע שכל נושא כזה יהיה חסין מבקרה שיפוטית. ובמילים אחרות, שרוב מעשי השלטון יהיו חסינים מבקרה שיפוטית. אוי לנו ואבוי לנו אם זה יהיה המצב בישראל. אל נתפתה אחרי הדמגוגיה המבקשת לקצץ בכנפיו של בית המשפט בגלל שהוא פועל גם בנושאים השנויים במחלוקת פוליטית.
4. ולכך יש להוסיף: בתי המשפט אינם צריכים למצוא חן בעיני הציבור ואינם צריכים לשקף קונצנזוס. הם צריכים לייצג את הערכים המשפטיים הדמוקרטים הבסיסיים, גם אם וכאשר רוב הציבור איננו שותף לדעתם. בית המשפט איננו פרלמנט, והוא איננו מייצג את הציבור. הקריאות השונות לייצוגיות בבית המשפט, מבטאות לעניות דעתי בלבול בין מהותם, תפקידם ומעמדם של הפרלמנט מזה ובתי המשפט מזה. הפרלמנט כמחוקק יכול בדרך כלל לשנות נורמות או פרשנות שקבעו בתי המשפט. לשמחת כולנו, התברכנו מאז קום המדינה בשופטים הגונים, אמיצים ומקצועיים, אשר בדרך כלל ולמעט מקרים חריגים ידעו לאכוף את עקרונות היסוד של השיטה המשפטית של הדמוקרטיה הישראלית הנאורה, ולנקוט - בדרך כלל - עמדות ערכיות גם אם אלה לא מצאו חן בעיני חלקים גדולים של הציבור.
5. ועניין זה מביא אותי לנקודה האחרונה והיא אמון הציבור. אין ספק שאמון הציבור הוא חיוני למעמדם של בתי המשפט. אלא שבניגוד לאגדות המופרכות חדשות לבקרים על-ידי גורמים שונים, מי בשגגה ומי בזדון, שיעור האמון של האמון בבתי המשפט בישראל הוא מן הגבוהים בעולם, ובית המשפט מתחרה רק עם צה"ל במידת האמון שהציבור נותן במוסדות השלטון השונים. ברובו, הציבור מעריך את ההגינות המקצועית והאומץ של שופטינו, ומאמין בהם.
אם יש תופעה מדאיגה באמת בקשר לאמון הציבור הרי היא רמת האמון הנמוכה מאד של הציבור בישראל במערכת הפוליטית (באחד הסקרים שנערכו לא מכבר אמרו 17% מן הציבור שיש להם אמון במערכת הפוליטית ו- 76% אמרו שאין להם אמון בה. ולהבדיל, 76% מן הציבור אמרו שיש להם אמון בבית המשפט העליון ו- 18% אמרו שאין להם אמון בו).
שיעור האמון הנמוך במערכת הפוליטית הוא מדאיג מאד. הוא מהווה סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית. סכנה שבאה לידי ביטוי בשיעור ההשתתפות הנמוך בבחירות האחרונות.
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק יסיים בספטמבר תקופה שתחרת בתולדות עם ישראל כאחת מתקופות הזוהר של התפתחות משפטית, בעיקר בפסיקה. לאהרן ברק יש חלק גדול בהישגים אלו: החל מתפקידו כפרופסור באוניברסיטה, דרך פעילותו כיועץ משפטי לממשלה, וכלה בתקופת כהונתו כשופט ובעיקר כנשיא של בית המשפט העליון. אהרן ברק יחרת בתולדות עם ישראל כאחד מגדולי הפוסקים, מי שיישם והנציח את רוחו האמיתית של העם היהודי, רוח של שלום, חסד ואמת, הסולדת מבריונות, גזענות וצביעות. הוא עמד על עמדותיו, למרות התקפות קשות מאד, לעיתים קרובות אישיות ונבזיות, תעלולים פוליטיים והתחכמויות מן הסוג שראינו בשבוע האחרון. עוד תהיינה לנו הזדמנויות לומר דבר או שניים על תרומתו הסגולית הרבה של אהרן ברק לתרבות ולמשפט היהודיים והישראלים, אבל סברתי שלנוכח היחס הצהובוני שלו זכה בשבוע האחרון, מן הראוי להקדים ולומר חלק מן הדברים כבר עתה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לחברות ולחברים שאפשרו לנו לקיים את הכנס היפה הזה - חברי ועדת הכנס בראשות יוסי מנדלסון, יו"ר (משותף) המכון להשתלמות יורם דנציגר, צוות הלשכה - מירי חדד ספיר, מנכ"ל המכון להשתלמות של הלשכה שמרכזת את הכנס, מנכ"ליתנו לינדה שפיר, הדוברת שמרית רגב, נירה פרידמן, סמנכ"ל הלשכה, ואמילי קופר שמרכזות את נושא האורחים מחו"ל.
אני בטוח שכולנו נהנה הן מהתוכנית העיונית והן מן התוכנית החברתית והתרבותית ושנצא מכאן בסוף השבוע מחוזקים ומחודשים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
