אכן, רוח גבית לטרור!

תוכנית ההינתקות הרעה את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל ולא שיפרה אותו כפי שהבטיחה המדינה לבג"צ בניסיונה להצדיק את הפגיעה הקשה בזכויות האדם של מתיישבי גוש קטיף. אלא שלהבטחה זו שנתנה המדינה לא היה כל בסיס ביטחוני, היתה זו סיסמא בלבד שאף בכיר במערכת הביטחון לא הסכים לחתום עליה.

אותה פיסקה בדברי ההסבר לחוק, שטענה שתוכנית ההינתקות "תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר" נותרה מיותמת. הפרצה בגדר שדרכה חדרה חוליית המחבלים, כמו גם ההפגזות הבלתי פוסקות של טילי קסאם מרצועת עזה 'המשוחררת' על יישובי דרום הארץ מציבים את השאלה הקשה, כיצד היו פוסקים שופטי בג"צ לו הוצגה בפניהם עמדתה האמיתית של מערכת הביטחון באשר לתוצאות הצפויות מהנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה? האם הם עדיין היו פוסקים ש'התכלית הביטחונית' מצדיקה את הפגיעה בזכויות המתיישבים?

אך התמיהות על התנהלותה של המדינה בדרכה הדורסנית למימוש 'ההינתקות' לא מסתיימות בזה. כך למשל תמוה, כיצד השלימו שופטי בג"צ עם סירובה של המדינה לאפשר לרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון להופיע בביהמ"ש ולהציג את חוות את דעתו על ההשלכות הביטחוניות של התוכנית? האם המדינה חששה מעדותו של הרמטכ"ל שהנסיגה תשמש "רוח גבית לטרור"?

כמו כן תמוה כיצד הצליחה המדינה להסתיר מהשופטים ומהציבור את ביקורתו החריפה של ראש המועצה לביטחון לאומי האלוף ב(מיל.) גיורא איילנד על תוכנית ההינתקות ועל השלכותיה הביטחוניות? מדוע שתק איילנד תקופה כל כך ארוכה וחשף את עמדותיו רק לאחרונה? כעת ברור מדוע נשלח לדיונים שנערכו על ההינתקות בוועדת חוקה נציג אחר מהמועצה לביטחון לאומי ולא העומד בראשה (איילנד).

אך השאלה הקשה מכל, כיצד יכלו שופטי בג"צ להתעלם מחוות הדעת הביטחונית היחידה שהונחה בפניהם, חוות דעתו של האלוף ב(מיל.) יעקב עמידרור (ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר) שניתח את ההתדרדרות הביטחונית שצפויה לאחר הנסיגה ושתיאר כבר אז את חוסר יעילותה של גדר כאשר הצבא ניצב רק מצד אחד שלה ואת מטחי הקסאמים שנוחתים על בתינו כיום?

לצערי, התשובה המתבקשת לכל אלו היא שהמטרה, גירוש חלוצי ההתיישבות בגוש קטיף מבתיהם, קידשה את כל האמצעים. ממשלת שרון, בגיבוי המערכת המשפטית ובג"צ, מימשה את הנסיגה ואת העקירה בנחישות, ללא כל רגישות ודרדרה ביודעין את מדינת ישראל לקטסטרופה ביטחונית.