אבות לכישלון

אנחנו משלמים שכר עתק לראשי שירות הביטחון הכללי ולאלופי צה"ל. שכר - מופרז לדעתי - גם משלמים לממונים על אזור כרם-שלום בשני הארגונים. לכן, אין לי סבלנות לוויכוח הרגיל, בין הנכשלים, שאחראים במאה אחוזים לפיאסקו במוצב "רותם". שני הרוגים, שבוי אחד, כמה פצועים – ובעיקר, עוד פגיעה חמורה בריבונות ישראל.

לאור הנזק החמור, אני מציע, שיעופו כולם, מיד וללא ויכוח, לכל הרוחות, ונפתח במסורת חדשה של הדחת הנכשלים. מסורת כזו יכולה לטהר את השורות, ולשפר את האווירה במדינה.

כישלונות – נורמה ולא פאשלה במערכת הביטחון

מערכת ביטחוננו המסואבת מספקת לנו בהתמדה כישלונות, מפלות ותבוסות – מול כל אויב, בכל חזית ובכל מלחמה – בארבעת העשורים האחרונים (ואולי אף קודם לכן). למעשה, נכשלה מערכת הביטחון בכל אתגר – קטן כגדול, מבצעי, ניהולי, תחזוקתי ומה לא – שהועמד בפניה ברוב שנות קיום המדינה. כיום היא מערכת עצומה, מפסידה וכושלת, המסכנת בחוסר תפקודה את עצם קיומנו.

מלבד זאת, מערכת הביטחון הישראלית התנוונה בעשרות שנים של חיסיון מפוברק, שנועד רק להסתיר את עכוזם של מנהלי המערכת, ואינו תורם דבר לביטחוננו.

תותחי צה"ל, המוצבים ליד שדרות, יורים לים התיכון ולשטחים ריקים. זו אינה הפעם הראשונה של ירי חסר-תכלית – המצאה חשובה ויסודית ביותר של תורת הביטחון הישראלית. רעמי התותחים הישראלים ועשרות "קסאמים" מדגימים לתושבי שדרות והנגב המערבי, השכם והערב (כולל בלילה), כי מערכת הביטחון וממשלתם (ובתוכם שכנם, השר, ואשתו) הותירו אותם לבדם במערכה – כמו שהפקירו את הלוחמים במעוזי קו בר-לב בפרוץ מלחמת יום הכיפורים וכשם שהפקירו את לוחמי צד"ל כשצה"ל נס כל עוד רוחו בו מדרום לבנון.

ישראל, 2006. מדינה בכינוס נכסים מתקדם, שמוותרת מראש על כל שמץ של ריבונותה, ועוד מעט גם לא תהיה ראויה להגנה – כיוון שמערכת ביטחוננו הכושלת מפקירה בבטלנותה את תושבי המדינה, וממשלתה שולחת אותם כצאן לטבח.