הדיבורים
נגיד בנק ישראל פתח השבוע תיבת פנדורה. הוא הזהיר, התריע והפנה אצבע מאשימה כלפי כולי עלמא. למשל הוא מעריך שאנו מצויים בפתחה של הקמת ועדת חקירה חדשה, בנושא המשבר הפיננסי הפוקד את הבנקים, ולכן מוטב לו להקדים, התרעה למכה. האשמים למצב שנוצר הם, לדידו, ממשלות ישראל, משרד האוצר הבנקים, גופים מוסדיים ומי לא. רק את אחד הגורמים העיקריים שכח הנגיד להזכיר: בנק ישראל, האחראי ללא מעט לזעזועים הפוקדים בימים אלה את מערכת הבנקאות בישראל; וליתר דיוק: את אחריותו האישית כנגיד הבנק המרכזי.
הנגיד קליין אמר השבוע דברים חמורים. הוא טען כי הבנקים חשופים לסיכונים גדולים מאוד, לא רק נוכח המצב החמור במשק, וזה הרי דבר נזיל, אלא נוכח המבנה המעורער של תיק הפיקדונות שלהם (חלק מהבנקים תלויים בכמה מפקידים מוסדיים גדולים), נוכח המבנה המעורער של תיק האשראי (חלק מהבנקים נתונים בידי כמה לווים גדולים), ובכלל - נוכח שליטתה של הממשלה בחלק גדול ממערכת הבנקאות בישראל (בנק לאומי, בנק דיסקונט, הבנק לפיתוח התעשייה).
הנגיד קליין לא אמר זאת בחדרי חדרים, אלא בכנס רב משתתפים של איגוד הבנקים וכך אנו נתונים במצב מוזר: בעוד שהממשלה כולה עושה מאמץ מיוחד כדי להקרין כלפי חוץ אמינות ושליטה במצב; ובימים ששר האוצר סילבן שלום מתרוצץ בין לשכות מנהלי חברות הדירוג הבין-לאומיות, במאמץ כביר שתכליתו לשכנע ולמנוע הורדת הדירוג של ישראל בכלל ושל הבנקים בפרט; ובתקופה שראשי הבנקים - גליה מאור (בנק לאומי), שלמה נחמה (בנק הפועלים) ואריה מינטקביץ (בנק דיסקונט) כמעט יורדים על ברכיהם כדי למנוע הפחתת הדירוג - דבר העלול להקשות על הבנקים לגייס הון בחו"ל ולמוטט את המשק הישראלי, זועק הנגיד - הוא היועץ הכלכלי של הממשלה (ושלנו, כאזרחים) - מעל כל במה אפשרית, כי הבנקים נתונים בסיכון עסקי גדול, וכי קיים סיכון לכספי המפקידים. למעשה, ראשי חברות הדירוג הבין-לאומיות לא צריכים יותר מאשר את נוסח הרצאתו של הנגיד (מיום 13.10.02) כדי להפחית את הדירוג של ישראל ושל הבנקים. יהיו מי שיאמרו, כי זה תפקידו של הנגיד - להזהיר. יחד עם זאת, מותר לשאול האם היועץ הכלכלי של הממשלה רשאי לפעול, כלפי חוץ, בניגוד למדיניות הממשלה; ובכלל, האם זה צודק או חכם לשפוך את התינוק עם המים.
האחריות
בנק ישראל משמש יועץ כלכלי לממשלה, בנק אי של הממשלה ושל הבנקים, וגם מפקח על הבנקים. בתפקידיו השונים יש בידיו כלים די הצורך כדי לסכל, מבעוד מועד, מעילות ענק בבנקים, כפי שאירע בבנק למסחר (פרשת אתי אלון) והקצאות אשראי בהיקפים חריגים ללקוחות ו/או לגורמים בודדים, כפי שנמצא בבנק לפיתוח התעשייה (פרשת פלד-גבעוני). בנק ישראל מכיר פורמלית בתפקידיו, ולכך נתן ביטוי גם באתר האינטרנט שהוא מפעיל. שם, בפרק "פיקוח על הבנקים", הגדיר בנק ישראל את תפקידיה של מערכת הפיקוח שהוא מפעיל: פיקוח על יציבות התאגידים הבנקאיים מהיבט ההגנה על כספי המפקידים; שמירה על הניהול התקין של התאגידים. הבנקאיים; שמירת ההגינות ביחסים העסקיים שבין הבנקים ללקוחותיהם.
ההגדרות הנ"ל שרירות וקיימות. אין חולק על כך שאלה, בין היתר, תפקידיו של בנק ישראל בתחום הבנקאות. אלא מה? ניסיון העבר מלמד, כי ראשי הבנק המרכזי מעולם לא קיבלו על עצמם אחריות לכשלים במערכת הבנקאית, כשלים שלא התגלו ולא סוכלו מבעוד מועד על ידי אנשי הבנק המרכזי. כך אירע בפרשת מניות הבנקים, כך אירע עם קריסת בנק צפון אמריקה, כך עתה עם קריסת הבנק למסחר (בעקבות המעילה), וכך גם בפרשת הבנק לפיתוח התעשייה, שחלקים גדולים ממנה עדיין לוטים בערפל.
אין מדובר באי נטילת אחריות בלבד - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת הבנק למסחר - אלא בהתנערות ובהתכחשות לאחד מתפקידיו המרכזיים של הבנק: לגלות מעילות ובזמן, כדי למנוע פגיעה בכספי המפקידים. הנגיד קליין והמפקח עלהבנקים, יצחק טל, אף הופיעו בוועדת הכספים וזעקו כי אין זה תפקידם לגלות מעילות, וכי זו תפקידה של הביקורת בכל אחד מהבנקים. ותפקידו של מי, אם כך לפקח על הבנקים, כולל על הביקורת בהם?
יתרה מכך: ראשי בנק ישראל נמנעו בדרך כלל מהפעלת יד קשה נגד הבנקים, ומנהליהם. גם כשהתברר שבנקים מסוימים העניקו אשראי חריג ללקוח גדול ומיוחס נמנע בנק ישראל מהפעלת לחץ מאסיבי - כפי שהנגיד יודע לעשות. היחסים הטובים נשמרו, כמו גם הפגישות בקוקטיילים ובכנסים, אך אכיפה רצינית לא היתה. העובדות הקשות מוכיחות זאת. אחת הסיבות לכך היא, אולי, הנוהג שהשתרש. במקרה או לא, בכירים בבנק ישראל ראו בבנקים - במיוחד אלה שבבעלות הממשלה - מקום עבודה עתידי. לכן כדאי לצדדים לשמור על יחסים טובים. טובת בעלי החשבונות נזנחה.
הכשלים
בהרצאתו השבוע סקר הנגיד קליין את כשלי הממשלה, שלא הצליחה למצוא קונים לבנק לאומי ולבנק דיסקונט, ובהמשך מנה את המכות החדשות שהוא מתכנן לבנקים, בהן: מחד - הגבלת חלוקת דיבידנדים, הגבלת שכר המנהלים, סילוקם מניהול קופות גמל וקרנות פנסיה; ומאידך - מניעת כניסתם לשירותים נוספים, בהם שוק הביטוח. ולא רק זאת: הנגיד מבקש להפוך את רואי החשבון של הבנק לזרועו הארוכה של בנק ישראל. מובן כי תכניות אלה מרחיקות כל סיכוי להפרטת בנק לאומי ובנק דיסקונט.
עזות המצח של הנגיד עולה גם מביקורתו נגד כולם בפרשת הבנק לפיתוח התעשייה. "צריך לזכור", הוא כתב, "כי להבדיל מבל"ל ומדיסקונט, לשרי ממשלה מסוימים סמכות למנות במישרין את מחצית מחברי מועצת המנהלים ואת יושב הראש של הבנק, נציגי הממשלה, לעתים עובדי מדינה, כיהנו בוועדות הדירקטוריון לענייני המאזן האשראי, ביקורת והתכנון האסטרטגי. הם לא רק ידעו מה קורה, אלא גם היו שותפים מלאים, במשך שנים, לניהול הבנק ולהחלטותיו העסקיות אשר הביאוהו לאן שהביאוהו.
נוסף לכך, הבנק היה נתון, על-פי חוק, להשגחת רשות החברות הממשלתיות, אשר מייצגת את המדינה, כבעלת מרבית המניות, באסיפות הכלליות של בעלי המניות שרי הממשלה הנוגעים, בדבר כיצד לצורך כך אמו רה הרשות לבקש ולקבל הנחיות להצביע על נושאים בסדר היום, או לדרוש העלאת נושאים נוספים כאשר הנסיבות מחייבות זאת. נוסף לכל אלה, היו גם הדוחות הכספיים המתפרסמים לציבור מדי רבעון, ההודעות המיוחדות לבורסה, דוחות מבקר המדינה וההדלפות המרובות מישיבות הדירקטוריון.
כל זה נכון, ושריר וקיים גם היום. נכון הוא, כי חברי דירקטוריון, מנכ"ל ויושב ראש בבנק זה מונו, באופן מסורתי, על-ידי אישים שביקרם חפץ הדרג הפוליטי; נכון גם, שגורמים רבים שבהם הסתייעה הממשלה לקידום פרויקטים גדולים, נשלחו לקבל מימון בבנק זה; אך נכון גם, כי בכל אותן שנים עמדו בנק ישראל והמפקח על הבנקים מנגד, ולא מנעו התנהלות פסולה שכזו.
הלאה: כותב הנגיד: "ברור, אפוא, כי הממשלה לא היתה זקוקה למתווכים כדי לדעת מה קורה בבנק. הפיקוח על הבנקים פנה אליה החל ממאי 2002, כאשר החלה להסתמן בעיית הנזילות של הבנק, כדי לתבוע ממנה שתמלא את תפקידה כבעלים, אשר מוטל עליו לשמור את רכוש המדינה, וכממשלה - אשר צריכה לראות לנגד עיניה את יציבות מערכת הבנקאות בכללה.
מדוע פנה בנק ישראל לממשלה רק בחודש מאי 2002? מדוע לא האיר את עיני השרים - הרי זה תפקידו, לא רק לפקח אלא גם לייעץ, לדווח - כי נעשים בבנק לפיתוח התעשייה מהלכים בלתי תקינים.
עד כמה מרחיק עצמו הנגיד מאחריות, ניתן ללמוד אפילו מהסיפא של דבריו בנושא זה. "עתה צריך לקוות כי הממשלה תעמוד על כך כי החלטתה, משלהי אוגוסט 2002 למכור את תיק הנכסים וההתחייבויות של הבנק עד תום שנת 2002 אכן תצא לפועל. אסור להסיט עיניים מהמטרה. בנק ישראל משמש בינתיים כמלווה של מוצא אחרון כפי שעשה החל מהרגע שבו נקלע הבנק לבעיית נזילות בפועל ב-20.8.02, למרות הקשיים שנערמו בדרכו בביצוע תפקיד זה על פי החוק, קשיים שעדיין לא סולקו סופית".
הנה כי כן, הנגיד מציג את הבנק המרכזי כמי שנותר אחרון להציל את הבנק מקריסה, מידיה המרושעות של הממשלה. שום מילה על אחריות או הסקת מסקנות אישיות.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
